תפריט
רעבה
"קרע-קרע", הוא קורא, ומוסיף עודשש¹ קולות מוזרים ומשונים. אבל אי אפשר לחשוב. כואב כל כך…
דפיקה קלה על ראשי: "בתיה, את ערה?" לחשה. הייתה זאת אחותי. "כן" עניתה לה. "מה השעה?" ובקושי הוספתי בשאלה.
"3 בלילה".
"וואו.. מאוחר ממש…"
"נכון…"
שתיקה קצרה.
"את רעבה?" שאלה.
"מאד…"
וקיפלתי שוב את הבטן הכואבת, והזועקת. כבר במשך כמה ימים שאנחנו צמים…
"גם אני. אני לא מרגישה טוב…" חשפה בפניי.
"מממ איף.."
"רוצה נלך לקום למטבח? נחפש משהו…"
הלכנו. כשכל הגוף כואב. בלי תקווה למצא משהו לאכול… והשעה הייתה 3 ומשהו בלילה.
נכנסנו. אחותי חיברה לשתינו אוזניות. נשים קצת שירים. שיהיה מרץץ טיפה. וקרצה בעינייה?
לבסוף אחרי חיפושים. נמצא.
פיתה אחת. יבשה. ומפוררת. וקשה.
אך אותו זמן זה לא הפריע.
היה זה אוצר.
היינו רעבות.
של ממש.
חילקנו ביננו חצי-חצי.
—————————————
את יושבת לך כמעט בנחת ליד החלון, רוצה לנשום את האוויר. ופתאום את מריחה לחמניות כאלו טריות… עוד ריח של תבשיל פסטה עם רוטב אדום… העיניים שלך בורקות, והלשון שלך מתגלגלת מצד לצד, באה לקום. והופ.. פותחת תעיניים, מולך החלון הפתוח, מגלה שכל הריח הנפלא בא מבחוץ, מהבתים של השכנים.
מתיישבת חזרה.
רעבה.
עיניים כבויות.
———————————
"אני לא אוכלת" שלחה אליי מישהי הודעה.
"יש לך אוכל?" שאלתי מדאגה. ומרעב סמוי שלי.
"ברורר. יש לי!"
"אז למה את לא אוכלת?"
"ראית איזה שמנה אני?!"
"את?! ממש לא! ובכלל.. מה קשור?"
"קשור ועוד איך!"
"כי…?"
"כי אני שמנה. ואני רוצה לרזות, ולרדת במשקל. סבבה?"
שלחתי לה חיבוק בהבנה.
אבל בלב:
לא. בכלל לא סבבה. ו¹1¹החזקתי את הבטן שלי שוב מכאבים.
אני רעבה. יותר מרעבה.
הבטן כואבת חזק, עושה רעשים מוזרים.
השרירים כואבים כל כך. כאילו אני חולה בשפעת. (או לדורינו-קורונה?).
השפתיים מתייבשות מהר.
הגרון כואב לכדי בחילה.
הראש… אוי סחרחורות… הכל סביבי שחור…. בזמן שלקוות שאף אחד לא ייראה.
די. בא לי להיעלם. ולא להרגיש את כל זה.
ואת? יש לך אוכל. ואת לא אוכלת רק כי את שונאת את עצמך, ומורידה לעצמך קילו-יים מהגוף כאילו זה משחק…
אני. באמת. רעבה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
46 תגובות
ואו.
אתם עניים?
לא מאמינה שיש עוד מציאות כזאת.
ואו את פשוט גיבורה.
י' יקרתי,
"איזהו העשיר- השמח בחלקו" כך לימדו אותנו חז"ל. איננו עניים. ואני אכן מודה לה' יתברך יום יום. אבל חסר לנו אוכל מסיבה שאני לא יכולה לספר. וזה אכן אמיתי.
וכן. אני באמת גיבורה;-)
וואו וואו. וואו.
ריגשת!
תודה לך. הכי חשוב המסר:)
אעע
אני יושבת
ובצמרומורות רציניות
קחי ממני הכל
דייי
לא מסוגלת לאכול ככה בשאנטיות כשאני יודעת..
שאת ואחותך רעבות…
יודעת מנסיון, לא זאת היא הכוונה. לכי לאכול. זה מאד חשוב. הגוף שלך צריך זאת.
ועל זה בדיוק מדבר הפוסט. יש לך אוכל ב"ה. תאכלי:)
בא לי לבכות.
ולא כי אני מרחמת עליך
כי אכפת לי שליהודיה כואב ורעב לה
אין משהו שיכול לעזור בסביבה?
יש היום הרבה מודעות לזה
איתך בחיבוק
אני אכן לא זקוקה לרחמים. קיבלתי את החיבוק. תודה לך.
אמאלה מתוקה שאת.
דמעות- – –
את… את פשוט… זה לא יעזור אם אני אגיד שאת גיבורה, נכון?
או שאולי… כן, קצת?
מה שבטוח, שאני לא מבינה כלום.
#לא_יכולה_להבין_אותך
ההשתדלות כן. אם תאכלי, ותודי לה'. אכן יעזור לי ממש.
אמאלה!!
?
באלי עכשיו ללכת למטבח להכין לך ולאחותך מה שתרצו!
אוף אוף ואוף!
ה' למה???
כמה פעמים עוד נצטרך לשאול את אותה השאלה
תודה לך יקרה?
בתיה, אני מנסה למצוא את המילים כדי שתרגישי שאני באמת איתך, מבינה את הקושי הזה וחס ושלום לא מרחמת.
אני רוצה לשלוח לך חיבוק חם חם, זה דבר ראשון. שתדעי שחושבים עליך פה ואת לא לבד❤
זה ניסיון עצום, ומניחה שאת לא מעיזה להעלות אותו בשום מקום חוץ מכאן.. לכן מביאה גם אפשרויות ריאליות שיכולות לעזור לך-
דבר ראשון את בעצמך, כבר מספיק גדולה בשביל לעשות בייביסטרים וכאלה, נכון? תנסי לחשוב על מקומות הכנסה שאת יכולה לעבוד בהם ולהרוויח כסף, להרגיש על עצמך שאת יכולה לחיות ברמת חיים יותר גבוהה מעכשיו. (ואם להיות ממש חמודה אז גם להביא למשפחה שלך מהכסף שאת מרויחה) בשלב כלשהו תוכלי אפילו לפנק את עצמך במותרות. זה חשוב ממש.
דבר שני, אני יכולה לתאר לעצמי את הקושי העצום שבזה, אבל, בבקשה, תספרו על המצב הזה למישהו שיכול לעזור. לא חסרות עמותות וארגונים וסתם אנשים עשירים שהכסף שלהם נועד בדיוק בשבילכם, שיכולים להיות השליחים של הקב"ה להעביר לכם את האוכל. בעז"ה כשתצאו מהמעגל הזה גם אתם תחפשו למי לתת…
אוכל חיוני יותר מכבוד עצמי, צריך להשלים עם זה…
אז תמצאו את האנשים הטובים שיעזרו לכם בתכלס, אני כמעט מתחננת.
דבר שלישי, כתבת לרבי?.. תפרקי לאבא הכל, בטוח יצא מזה רק טוב…
***
בדיוק ההורים שלי הבהירו לי שלא יוכלו לממן בשבילי הוצאה נכבדה שאני כמהה לה. הוצאה שקשורה לעתיד שלי ולחלק נכבד מחיי. את האמת? התאכזבתי ממש. זה לא פייר שאנחנו מועטי יכולת, שחברות שלי לא צריכות חשבונות כאלה.
הפוסט הזה עם כל הכאב, לימד אותי לקחת בפורפורציות. להבין שצריך להודות על מה שיש, ולבקש על מה שאין. אבל אף פעם לא להתלונן..
אז אם תכלית קרקורי הבטן האלו היתה ללמד אותי שיעור ב"איזהו העשיר השמח בחלקו", אז את השיעור הזה למדתי. עכשיו ה', אתה יכול לקחת מהם את הניסיון הזה. —
בתיה, את גדולה מהחיים. את עוד תצחקי על התקופה הזו. מתפללת עליך מרחוק ושולחת שוב חיבוק מלא עוצמה (אם הייתי יכולה הייתי שולחת איתו גם צלחת עמוסה בכל טוב, בהאהבה)
❤
(מקווה שיעלה מהר למרות האורך)
תודה לך על התגובה. ארוכה, אך מביעה חמימות. תודה לך?
תודה על הנסיון, ועל העצות.
***
שמחה לדעת שלימדתי אותך.
ואת לא צריכה להוריד מהצרכים שלך, רק כי לי אין. צרכים זה חשוב. רק צריך לקחת פרופורציות כמו שאמרת, ולהודות לה' על מה שיש.
❤
ארוכה ומביעה חמימות זה לרוב לא סותר;) אפילו להפך.
בשמחה ובאהבה, העיקר שיועיל בפועל.
חושבת עליך
***
(לא מורידה מהצרכים.. זה באמת משהו בסכום אסטרונומי שאני יכולה להתפשר עליו)
ועוד משהו שרציתי לכתוב לך- 'גלגל סובב בעולם'
היום את ככה ומחר בעז"ה תהיי במקום אחר לגמרי, טוב בעין ערוך ממה שדמיינת. יש תקווה:)
אמן ואמן. תודה לך נשמה?❤
מאיפה לך שאני לא רוצה? את לא יכולה לדעת.
ייווווווו
קראתי ארוךך
אעעעע
?????
אגב שאני אוהבת תשם בתיההה??????
וברצינות?
זה כואב.
אפילו מידי.
במיוחד לילדה בת 3??
אוף. מתי יהיה טוב…
שולחת לך חיבוק????
שמחה שקראת. תודה לך?
והתאמצת*
לא יפה שאת יודעת מי אני, ואני לא?
את… כמוני? הבית מפוצץ ולא אוכלת כדי לרזות?
או שאין אוכל בבית?
אימלה הזוי לחשוב שאני לא אוכלת כי.. אני רוצה.
ואת רוצה כלכך ואין לך??
אוף…
את יכולה להתחיל לאכול. ופשוט אם בא לך, אז בריא?
וואו, פשוט דמעות..
גרמת לי להעריך את מה שיש לי
שמחה שגרמתי לך להעריך. ומקווה שיישאר ויהיה בזה אך ורק לתועלת?
הרגש הראשוני היה רחמים, רחמים עצומים.
ואז זה פשוט הפך להערצה ענקית.. ובתכלס, הכניס אותי לפרופורציות.
הלוואי והיית חברה שלי, היית נותנת לי קצת מהכוחות שיש לך ואני הייתי נותנת לך ארוחה חמה:) אם זו בכלל עסקה שמשתלמת לך:)
נ.ב אם מישהו יוציא לי את האימוגי הזה:) מהלקסיקון זה מאוד יועיל.
מאד משתלם?
חח אשתדל;)
אני גם עובדת על זה חחחח
בואי תצטרפי אליי
בינתיים עברתי אליו 🙂 גיליתי שהוא יותר נחמד
נחמד לי?
מה פתאום? הוא הרבה יותר חמוד! תראי:) חח
אבל אני אנסה אם זה יצליח אני יעדכן אותך?
בתיה.
אבהל'ה.
אוצ'.
וואו.
איך מגיבים לכזה דבר, בכלל.
ולאיזה מילים אפשר להכניס את מה שאני מרגישה עכשיו.
בתיה.
אני מעריצה אותך, ברמות שאת לא יכולה לתאר.
אני רק רוצה שיהיה לך טוב, כי מגיע לך כל כך הרבה.
ולא, לא מגיע לך לסבול, בטח שלא מרעב, פיזי.
את מדהימה.
אני… פשוט גרמת לי להרים ראש לשמיים, ולהגיד תודה.
באמת שאני חסרת מילים מול ההתמודדות שלך, וכאב שאני לא מבינה בו.
(ו- יש משהו אחד, שאני מתלבטת מלא אם לכתוב, או לא.
לא יודעת איך לכתוב את זה ברגישות, בצורה שיבינו אותי בצורה הנכונה ולא ח"ו ההיפך…
כתבת שחברה שלך כתבה שהיא לא אוכלת.
אין לי מושג מה עובר עליה, אם היא סתם בדיאטת-גיל-הנעורים או שזה משהו קצת מעבר לזה.
רק קחי בחשבון, שיכול להיות, ויש מצב שחברה שלך לא יכולה לאכול, באמת.
שפיזית, כמוך, היא לא מסוגלת להכניס אוכל לפה.
והיא גם יודעת מהו רעב. זה מגיע ממקום מאד מאד מאד שונה, נכון.
אבל לא בטוח, שיש לה בחירה.
לא בטוח, שעצם זה שיש סביבה אוכל, משאיר לה בחירה – אם לאכול או לא, אם לרעוב או לא.
לא בטוח.
וזהו, זה כל מה שרציתי להגיד).
ועכשיו תחזרי למעלה, בבקשה, ותקראי את מה שכתבתי שם.
התכוונתי לכל מילה ויותר מזה…
אוהבת אותך,
ומעריכה ברמות שאת לא יכולה לתאר ❤❤❤
(אני אכן בדקתי איתה את העניין. היא צמה בכדי לרזות..)
תודה לך. ושמחה שנגע בך?
אאע.
אני באמת חושבת על זה, ולוקחת בחשבון.
הלוואי אם הייתי יכולה לעזור.. אוף.
תדאגי לעצמך
אווצ
בתיה,
נשמע כואב כלכך
ואת נשמעת בת ששווה להכיר
?
תודה?
אוף… נו אני אגיד את זה?
אני לא יודעת איך להגיב על הפוסט שלך… בכלל…
אני אפילו לא הבנתי בדיוק מה הסיפור שלך ומלחיץ אותי להלך על קליפות ביצים… מה שבטוח הבנתי שאת עוברת ניסיון קשה שאני לא מבינה בו בכלל… ולא מנחם אותי בכלל שלעוד אנשים יש ניסיונות למרות שאם היית באה אליי לפני שנה-שנתיים הייתי משתתפת איתך אבל בפנים הייתה לי איזו מחשבה שאומרת "את לא היחידה, לעוד אנשים קשה"…
אני מקווה שיהיה לך טוב… לא בסוף בסוף אלא עכשיו כבר ברגע זה… אם זה אפשרי.
שולחת לך המון הערכה…?
אני לא מתלוננת. ותודה;)
את מהממתת
אני יודעת:)
אני לא יודעת מה לחשוב.
בתיה, כולן כתבו לך את זה ובדרך כלל יש בי רצון להיות יחודית, אבל שום משהו ארוך ומנוסח שאכתוב לא ישנה את המילה הפשוטה: גיבורה.
ואת לא גיבורה כי אין לך אוכל, לא בחרת בזה בכלל, את גיבורה בגלל ההסתכלות שלך על הנושא.
אומרים שכאב מבגר אנשים, ורעב, אני מניחה פי כמה. רואים כמה את בוגרת, לוקחת לפרופורציות, ואפילו הרבה פחות מרירה ממה שחשבתי.
רוצה לדעת אם יש לך אוכל עכשיו, אם את מוכנה לענות.
מאחלת לך שהבית שלך יהיה רגיל מבחינה כלכלית ומעלה.
הלוואי ויכולתי להכיר אותך, זה אחד הפוסטים הכי משמעותיים שנתקלתי בו באתר, דווקא בגלל הקיצוניות שבו.
ככה בכנות, מעריכה אותך, מי שלא תיהי.
תודה פנרס?
רק עכשיו אני נתקלת בתגובה שלך…
ב"ה. את צודקת. הקושי מבגר, ומצמיח.
אני בהחלט מרגישה את זה.
"ואפילו הרבה פחות מרירה ממה שחשבתי" למה התכוונת במשפט הזה?
ב"ה אחרי הפוסט הזה, כאילו באמת מישהו שמע אותי, וידע מי אני, דאגו לי שיהיה לי אוכל. עכשיו כבר חופש… 😉
אמן. תודה על האיחול?
מעניין אותי, למה הפוסט בעינייך קיצוני?
שמחה שנגעתי בך. אבל אל תבלבלי. כי איך מפוסט אחד החלטת שבא לך להכיר אותי?;)
אני אענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואקווה שעוד תחזרי לפה.
יש בי סטיגמה שאנשים שחיים אתגרים קשים הופכים למרירים למדי, את לא כזאת.
הפוסט בעיני קיצוני כי הוא פוגע בבטן הרכה שלנו וכי הוא לא נפוץ. כולן פה כותבות על חברות מסובכת או קשיים עם ההורים, אבל פוסט על רעב של ממש כמדומני עוד לא יצא לי לראות. הוא קיצוני כי זאת מציאות שאני לא מכירה באמת ולא יצא לי לשמוע עליה כל כך. אם תרצי תדייקי שזה קיצוני בעיני.
ולשאלתך האחרונה: אני מרותקת מאנשים כמוך, שלא פגשתי מעולם, שבאים ממקום שונה לגמרי ממני בחיים, שא לדבר על נקודת המבט הייחודית שלך. ואם יש משהו שמעניין אותי זה נקודות מבט מיוחדות. את נשמעת בוגרת וחכמה, בכנות.
יש מצב שהיינו נפגשות ובורחות אחת מהשניה, אבל לשם הפנטזיה, תני לי להשתעשע ברעיון.