חבורת הבלשנים בפעולה
תקציר הפרקים הקודמים:
(אלי)
נשק מוברח לארץ ממצרים דרך סיני על ידי כנופיית סווארכה שמקום מושבה הוא סיני.
במטה המוסד, ספרינגפילד מגלה שיש סוכנת שמעבירה מידע לאויב וזאת הסיבה שהמוסד נכשל בפעולותיו נגד הכנופייה. כאשר השב"כ מתוודע לכישלון המוסד הוא דורש שיתוף פעולה, ורינה, סוכנת שב"כ, נשלחת למטה המוסד כדי שתעבוד יחד עם סוכנות המוסד לסיכול הברחות הנשק.
במבי מגלה לגל וגלידונית שהיא שיתפה פעולה עם הכנופייה בגלל שאיימו עליה שיפגעו באחותה נוי. הערבים חטפו את נוי ופצעו אותה. בסוף הסוכנות מצאו את נוי וחילצו אותה.
בחקירה במבי מגלה לספרינגפילד ואלי שרינה מהשב"כ היא בוגדת. במבי אומרת שהיא תספר להן את כל האמת אחרי שידאגו שרינה לא תוכל לפגוע בנוי שנמצאת בבית הרפואה כנקמה. אלי אומרת לגל שתעסיק את רינה ותדאג שהיא לא תצא מהחדר בו היא נמצאת.
בעבר: הוריה של במבי מאמצים ילדה בשם נוי. במבי פוגשת את נוי בפעם הראשונה ומיד לאחר מכן עולה על טיסה למשימה מטעם המוסד. בטיסה ניגשת אליה אישה שמציגה את עצמה כ'רינה'.
(במבי)
שנתיים אחורה
"אני לא אוהבת אנשים שעושים עלי חקירת עומק".
רינה מרימה גבה, "עומק?"
"עומק. תעודת זהות… את יודעת".
"זה לא היה כל כך קשה", היא מחייכת בהתגרות.
"אני גם לא אוהבת אנשים שמתגאים ביכולות שלהם", במבי מפנה מבט
מהיר לחלון. "זה לא את שיצרת אותם, אם כל הכבוד".
"תראי במבי", רינה מחליטה לא להיכנס לויכוח חסר תועלת. "אני רינה, שירות הביטחון הכללי".
"אהה", היא מהממת משהו לא ברור. "מזל טוב".
"יש לי משימה לתת לך".
"משימה?" במבי מפנה אליה זוג עיניים חומות, חשדניות. "ומי כבודך שתטיל עלי משימות?"
"אני יודעת שאת מהמוסד".
במבי שותקת.
"מודה?"
"אני לא יודעת על מה את מדברת".
"לא חשבתי שתגידי אחרת".
במבי משלבת ידיים באיטיות, לא עונה.
"מתחשק לך לקום לרגע?"
"האמת שלא".
"זו לא באמת הייתה שאלה", רינה אוחזת בזרועה, מקימה. "אם את לא רוצה שמשהו רע יקרה לאחותך", היא לוחשת בחיוך פלסטיקי, מגעיל. "יהיה חבל לפגוע בפרח יפהפה כל כך".
'אחותי', הראש של במבי מתחיל לכאוב. 'איך היא יודעת על אחותי? מאיפה? למה? מה היא רוצה ממני?'
"הבנתי", היא פולטת בנוקשות, מתרוממת. "לאן אנחנו הולכות?"
"לשירותים, המוני לי כאן מדי".
במבי נושמת עומק.
'מה ספרינג תגיד על מה שקורה כאן עכשיו? זה מתחת לכל ביקורת.
בעצם, ספרינג לא יודעת על אחותי.
זה פלוס גדול, שהופך למינוס'.
* * *
"אז ככה", רינה מתיישבת על מכסה האסלה, חוקרת את פניה החתומות של במבי. לא מגלה שם כלום. "אני עובדת בשב"כ. לאחרונה, הצלחנו לעלות על מיקומה של כנופייה ערבית בשם סווארכה. ניסינו כמה פעמים לתפוס אותם על חם וללכוד אותם, אבל זה לא הצליח".
"למה?" במבי ממוקדת.
"לא נתתי להם".
"הסבר בבקשה".
'קצת יותר תקיפה ממה שחשבתי'. חשבה רינה. 'אם היא תעבור לצד שלי, זה יהיה יותר ממעולה'.
"תראי", רינה מעבירה רגל על רגל, לא אכפת לה שבמבי עומדת. שתסבול.
"אני בקשר עם החמולה של סווארכה. בסך הכל הם אנשים טובים, שהמלחמה והכיבוש גרמו להם לעשות מעשים נואשים כדי לשמור על חייהם. את מבינה שלא אתן סיכוי לכך שיתפסו אותם, כן?"
"אני מבינה". לא, היא לא מבינה כלום.
"אבל יש בעיה. המוסד החליט שהוא מצטרף לחגיגה וזה לא טוב לי, בכלל. אם הם ינסו לעצור את ראשי סווארכה הם יצליחו. אין לי את האמצעים לעצור בעדם".
"ומה את רוצה ממני?"
"פשוט מאוד, תחבלי להם בתוכניות".
אצבעות של קרח לופתות את הלב שלה, מזעזעות אותו באכזריות. "זו בגידה", היא שולטת בעצמה, לפחות מנסה. "בשום פנים ואופן לא".
"בטוחה?"
"לגמרי", היא פותחת את הדלת, מתכוננת לצאת. 'אני אספר הכל לאלי. שיתפסו את רינה, ישחררו אותי מהחלום המסייט הזה'.
רינה מצקצקת בלשון בצער מדומה, "לא חבל על אחותך?"
"אחותי", במבי מסתובבת לאחור בחדות. "איך את יודעת עליה?"
"זה משנה?"
"האמת שלא", היא נכנעת. לא חכם לשאול שאלות לא במקום.
"את יודעת…", רינה משחילה כביכול בדרך אגב. "סווארכה לא עדינים".
'אני יודעת'. "את לא צריכה לספר לי", קפוא.
רינה מחייכת חיוך מרוצה, "אז יש לי את תקיעת הכף שלך?"
"לא". 'לספר לאלי? לא לספר?'
"אה", היא מזכירה פתאום, בקול מתקתק עד בחילה. "ואם רק תעזי לספר למפקדות שלך שאת נסחטת, אני לא אחכה אפילו רגע אחד. מובן? נוי תשלם את המחיר".
במבי נושכת לשון בכאב, "מובן".
"משוחררת", רינה קמה, יוצאת. "ואני רק מזכירה לך", היא מסובבת ראש לאחור. "אל תעשי שטויות".
"אני לא", במבי מהנהנת בכבדות.
'כל עוד החיים של נוי על כף המאזניים אני כבולה.
בוגדת.
אולי, זה מגיע לך'.
* * *
"רינה", גל מתופפת על השולחן שביניהן בקצב של שיר עממי כלשהו. "במבי. את חושבת שהיא תישבר?"
"חושבת?" היא נעה על הכיסא בחוסר נוחות. "למה את שואלת?"
כדי למלא פקודות לא ברורות של אלי. "את יודעת, בהתחלה, כשהיא גילתה לי שהיא בוגדת, לא כל כך האמנתי. זה נשמע לך תקין שסוכנת מוסד תבגוד?"
"תקין, זה לא", רינה מגחכת. זיק מרדני ניצת בעיניה, גל לא פספסה אותו. "ואתן, כולכן רכרוכיות. אם הייתן מסכימות לדעתי שכדאי, וצריך להפעיל נוהל פצצה מתקתקת, כמו אצלינו בשב"כ", היא לא נמנעת מלהקניט. "הכל היה קל ופשוט יותר".
"את מכירה את חילוקי הדעות בין המוסד לבינכם בנוגע לסוגיה המורכבת הזו", גל מציינת בשקט. "אבל אם עד עכשיו שמרנו על הדדיות, בואי ולא נהרוס אותה רגע לפני סוף המשימה".
רינה מסננת משהו לא ברור.
"קללה?" גל מחייכת.
"משהו מעין זה", היא מתרוממת. "אני צריכה ללכת, יש לי שיחה דחופה לעשות".
"יש, לך, שיחה, דחופה, לעשות?" גל מחלקת את המשפט במתינות. מתרוממת בעקבותיה. "ומה מפריע לך לעשות את השיחה הזו כאן? מדובר במשהו סודי, או ברשימת קניות למכולת?"
"לא סודי ולא נעליים", רינה מתחילה להתרגז. "אבל לדבר מולך, זה לא הכי נחמד".
"למה?" היא נועלת את הדלת כבדך אגב, מחליקה את המפתחות אל תוך כיס החולצה שלה. "אני כל כך מפחידה?"
רינה נושפת. "אין לך רשות לנעול אותי כאן".
"לא ענית על השאלה שלי". גל נשענת על הקיר הלבן, חיוך משועשע פרוס על שפתיה.
"אני לא מפחדת", היא מתיזה בבוז. "אפשר לצאת?"
"לא", נינוח.
"את כולאת אותי בחדר הזה?" רינה מבררת בכעס.
"סוכנת צריכה ללמוד לשמור את הרגשות שלה לעצמה", גל משיבה מדודות. "וכשזה לא קורה, כנראה שמשהו חמור התרחש. רוצה לספר לי במה מדובר?" הקול שלה מתקתק עד כדי בחילה.
רינה בוחנת אותה במבט עין עוין. "את תמיד כזאת?"
"כזאת מה?" גל משלבת ידיים.
"מרגיזה".
"הכל בעיני המתבונן".
"המתבוננת".
"כן, זה לא כל כך משנה כרגע. את מוכנה לחזור לשבת?" אני שומעת תכונה מחוץ לחדר. אין לי מושג מה קורה, אבל עדיף שלרינה לא יהיה פתח לברוח.
"שאני אקבל הוראות ממך? לגמרי לא".
גל נושכת לשון. הטלפון שלה מצלצל, היא עונה במהירות. "כן. כן,
שומעת. הבנתי. רות, סוף".
ספרינג שמעבר לקו הייתה נחרצת, מאוד.
גל שולפת את המפתח, פותחת דלת בתנועה איטית. שבע סוכנות פורצות פנימה, חתומות פנים. "רינה, את עצורה בשם החוק".
***
"במבי, את אמורה לשמוח עכשיו". אלי מנסה לגרום לה לחייך, אפילו קצת.
היא מנידה ראש בתנועה לא ברורה. "תודה שזו לא פקודה, המפקדת".
אלי לוקחת אוויר, "צדקת".
"זה לא הדבר שיעזור לי. לא כרגע, לכל הפחות".
"הסוכנת ב' ", ספרינג מתקרבת לעברה מסוף החדר. "שבי בבקשה".
"אני מעדיפה להישאר לעמוד".
"לא שאלתי אותך, קבעתי בשבילך".
במבי נושכת את קצה השפה התחתונה בתסכול. "כן, המפקדת". היא מושכת כיסא, מתיישבת בנוקשות מסויימת.
"משהו שאנחנו אמורות לדעת ממנו?" ספרינג שואלת ברוך.
"לא. מדובר בי, בעצמי. לא חושבת שאני צריכה לשתף בכל מה שעובר לי בין האונות במוח".
"כמובן שאת לא". ספרינג מחייכת קלות. "אבל העיניים שלך, עצובות לי מדי".
במבי מסיטה מבט לעבר אלי, היא זוקרת לעברה אגודל מעודד. "גם בשבילי", היא מודה לבסוף בחוסר רצון. "אני יכולה קצת זמן לעצמי, המפקדת?"
ספרינג נאנחת, אלי כולאת אנחה דומה בדיוק. "בוודאי. החדר שלי ריק, כנסי אליו".
"תודה, המפקדת ספרינגפילד". היא יוצאת, נעלמת מהעיניים החודרות שלהן.
"היא לא רצתה את זה", אלי לוחשת בהחמצה.
"להסגיר יהודייה, לגלות שהיא בוגדת. זה לא קל לאף אחד".
"ואנחנו עוד חשדנו בה".
"את חושבת שסליחה תתקבל?"
"כל עוד מדובר בבמבי, כן. היא באמת סוכנת טובה, אבל קל לסחוט אותה, בדיוק בגלל הטוב הזה".
"נדבר על זה אחר כך", ספרינג מפטירה בעייפות. "עבר יום לא קל על כולנו".
—
במבי בוהה מהחלון אל הרחוב הסואן שבחוץ.
הרקות מתחילות לפעום בה בכאב מטורף, היא מעסה אותן רכות. מבצעת תרגילי נשימה.
תתרכזי, תתמקדי. זה כואב, זה מצער. הכל נכון. להסגיר את רינה לידי החוק לא היה צעד קל, אבל הכרחי.
אחרי הכל, איזו ברירה הייתה לך? לא הייתה. מעולה, אז זהו.
אבל הזהו מתעקש לא לחדור אליה. הכאב מתגבר. 'די', היא לוחשת בשקט. 'במבי, די. יהיה בסדר'.
נוי קופצת לה אל מול העיניים. החיוך השובב שלה, החינניות השופעת. ועכשיו היא בכיסא גלגלים.
במבי קורסת אל הכיסא, משהו נוזל וחם נוטף ממנה. מלוח. היא לא עוצרת אותו, יותר מדי זמן לא הסכימה לעצמה לבכות.
אולי, הגיע הזמן לשחרר קצת.
—
גל מסיטה מבט קפוא מהמצלמות. "אלי, נראה לך שהיא צריכה חברה עכשיו?"
"נראה לי שזה לא היה מוסרי ההצצה הזאת", היא נוזפת בה.
"סליחה, אבל הייתי חייבת".
"לא יודעת. באמת, אני לא יודעת. אבל אני חושבת שלבכות לבד, או לבכות ביחד. זה שונה לגמרי".
גל מעיפה מבט אחרון במצלמה, הלב שלה מתכווץ בצער. "בסדר, אז נבכה ביחד".
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
אע. אע. אע.
אע! אע!
דאייייייי שלמותתתת
אהבתיי ברמותתתתתתפרק
כי כלכך אהבתי את במבי וכלכך לא הבנתי איך היא יכולה לבגוד!
עצוב לי בשבילהה
אלופוותתתת
אני עוקבת באתר כבר כמה שנים והיום קראתי לראשונה, בעיון, את הבלוג שלכן.
מסתבר שסיפור ריגול של גברים וסיפור ריגול של נשים הם עסקים שונים לגמרי. בא לי לעשות דוקטורט על הענין.
כתיבה מעולה.
תעשי דוקטורט, ונשמח לשמוע על התוצאות.
היי מהממות
לא הייתי כאן הרבה זמן
יש לי המון להשלים?