שוב שיר

עיר
שׁוּב אֲנִי הוֹלֶכֶת
שׁוּב הָרְחוֹבוֹת
וְהַיֹּפִי
וְהָרֵיחַ
וְכֻלָּם

שׁוּב אֲנִי צוֹעֶדֶת
עִם כָּל הַלְּבָבוֹת
שֶׁלִּי
וְשֶׁלְּךָ
שֶׁל הָעָם

שׁוּב אֲנִי חוֹלֶפֶת
בִּפְנִים כָּל הַתִּקְווֹת
רֶגֶשׁ
כָּזֶה
מְעֻמְעָם

שׁוּב אֲנִי נוֹשֶׁמֶת
צְלִילִים שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת
עַל יוֹם
שֶׁיַּגִּיעַ
מֻשְׁלָם

שׁוּב אֲנִי פּוֹסַעַת
הוֹלֶכֶת בְּעִקְבוֹת
הַשֶּׁקֶט
שֶׁפַּעַם
פָּעַם

שׁוּב אֲנִי דּוֹרֶכֶת
רוֹצֶה עוֹד קְצָת לַחֲווֹת
תִּשְׁעָה קַבִּין
יָרְדוּ
לְעוֹלָם

שׁוּב אֲנִי נוֹעֶצֶת
עֵינַיִם נִלְהָבוֹת
וְהַלֵּב
בִּפְנִים
נִפְעָם

שׁוּב מִתְפַּלֶּלֶת
אֲבָנִים חֲרָבוֹת
הִבָּנִי
עִיר
הַשְׁכִּיחִי סִבְלָם
–
בכל פעם שאני מתקרבת לאזור העתיק ההוא, היפה, הטהור, פורצות פתאום מילים, שורות.
שיר.
וכשעיניי פוגשות באבני הזהב, אבני הדמע, אני לוחשת את המילים הסדורות, שיר חדש.
לוחשת. מתפללת. אוהבת.
ירושלים, אבא ותפילה.