המחסן של בת עין /11

יום קישוט

לפרק הקודם

בסוף תמיד מגיע היום הזה. אחד יש כזה בכל השנה, ועוד לא גיבשתי את דעתי, האם אני בעדו או לצידו.

'יום קישוט'.

אז למה בעדו?

כי הוא יום שאין בו לימודים. וכבר עם הנתון הזה הוא גורף את מירב הנקודות. מגיעים בבוקר, מסדרים בצורת ח את כל השולחנות, ולפעמים זה יותר נראה ק או צ אפילו, מתפללים ככה בצורה הזו, ואז מתחילים לעטוף את הקירות הלבנים (פחות או יותר) בשלל ססגוני.
המדהים הוא, שאפילו אם תהיה במערכת שעה של לימוד מתמטיקה, היא תידחה לעומת יום הקישוט הנעלה!! שזה ממש פריצת דרך שלא תקרה בשום יום אחר, לא כולל מסיבת פורים.
אז כבר אנחנו בעד.

נקודה שניה בעד, שיש כאן יציאה משגרה. סוף סוף תוכלנה העיניים לראות דברים אחרים מאשר החדגוניות שלוותה אותן עד עכשיו, ואין ספק שיש בכך מן השבירה והקלה בעומס הלימודים.

עוד בעד, כי יום קישוט הרבה פעמים גולש ל'ימי קישוט', המורה משאילה יום נוסף כי לא מספיקים הכל ביום אחד, וכבר הרווחנו עוד יום חופש. לעיתים יוזמים זאת מלכתחילה ומ-ו-ר-ח-י-ם את הזמן על מנת לקצור שעות נוספות ביום הבא.

עד כאן בעד, שזה יפה. ויש הרבה נקודות זכות.

הבעיה מתחילה עם הנגד.

כי למה נגד?

אוקי, הבה נודה על הכנות. אומנות, יצירתיות והבנה בצבע זה מתנה נדירה שה' לא נתן אותה ל-כ-ל א-ח-ד. והמבין יבין, והלא מבין יקרא: רוב רובן של בנות עמך ישראל הצדיקות אינן יודעות מאיזה צד מחזיקים מכחול, מהו אקריליק ומהו גואש, איך חותכים נו-רמ-לי קלקר דחוס ומה יגרום לו להידבק על הקיר.

יתרה מזאת, רובן אינן מכירות את הקו הישר בעולמנו ויותר נוטות לדבוק בעקום הקלאסי. מה שידקור את עיניי במהלך כל השנה שתחלוף, כל עוד הקישוט ישאר על הקיר.

שלא לדבר על התאמת צבעים, ועל הכרת השמות שלהם. די בטוחה שרובכן לא יודעות מהו אוקר או וארמיליון, בטח שלא אינדיגו.

והטעות הגדולה ביותר ובלי קשר גם הנפוצה ביותר, היא לשים צבע שחור על הקיר. היה עדיף את הקשקושים שעמדו עליו לפני כן ודי.

עוד נגד, היום הזה מועד לפורענות ההיעלמות. ואני אסביר. אסור להביא ביום זה קלמר אם את רוצה שתכולתו תשאר בפנים. רוב הבנות נוטות לשלוף מכשירי כתיבה גזירה והדבקה מכל הבא ליד מבלי לברר את כתובת השולח, ובלי שום כוונה להחזיר למען.

גם השולחן שלך כנראה יאבד את צורתו המקורית ביום זה, ואל תתפלאי אם יכוסה בלבן בוהק או כתמי אקריליק שחור, והגרוע מכל – נטפי דבק חם עסיסיים שכמו הותכו אל פלטת השולחן וישארו שם לעד.

עוד דבר שלא חושבים עליו, הוא ששמים על הקיר עצמים בולטים, ולא אנקוב בדוגמאות למען הסר זיהוי, אבל זה יכול להתחיל מחתיכות גבס ועד לכלים חד פעמיים (!). לא נתווכח על יופיו של הקישוט רק נתמקד בעובדה שקשה לשבת על יד קיר עמוס שכזה. לעיתים השולחן לא יכול להיצמד, ואם כן, אז אי אפשר להישען על הקיר בזמן השיעור, שזו הייתה הכוונה המקורית בגללה בחרת (או שלא) לשבת שם.

אבל, וכאן אני קופצת לרגע לצד של הבעד, העצמים הזרים הללו הבולטים מן הקיר יכולים להוות תעסוקה מצוינת למשתעממת הסדרתית היושבת על יד הקיר העמוס לעייפה ולמשתעממת. בשעה של הירדמות קשה או דמדומי שינה אפשר לתלוש מן הקיר כל מיני דברים מוזרים שהצמידו אליו, וכך להעביר את השיעור בנעימים.
אבל זה מיד מוליך אותנו לצד של הנגד, כי אפשר רק לדמיין את מראה הקיר לאחר טיפולן של המשועממות הנ"ל, כאילו עבר הפגזה ארטילרית (למען האמת גם לפני כן הוא היה נראה בסיס אימון של חמאס).
אז עם כל האמור, אין לי אלא לקבוע שאני נגד ימי קישוט. שלא לדבר על מסדרונות עמוסים בגלילי טישו פזורים, כתמי אקריליק בכל הצבעים, ואפילו פעם אחת זה הוגזם לכדי מלחמת צבעים ומכחולים (לקרוא במלעיל), והתוצאות היו לא הכי מעליזות.

יש עוד עניין בימים האלו, שעל זה נדבר בפרק הבא, תחת הכותרת 'ימים שמכינים בהם אוכל בכיתה', שזה מאוד שנוי במחלוקת האם לסווג את התופעה בעד או נגד. כספויילר אומר לכן, שאם תשאלו את בת אוזן אז בארור שהיא תסווג זאת כנגד מוחלט…

בהצלחה לכן בקישוטיכן! לעצות והכוונה, אני כאן.