רושם ראשוני מרושע

את עומדת לפגוש מישהי חשובה שצריכה לראיין אותך לתפקיד חשוב.

התכוננת היטב, התלבשת כראוי, הצטיידת בכל הדרוש ויצאת בזמן לפגישה הנכספת.

ואז… דווקא באותן דקות ראשונות בהן היה חשוב לך לעשות את הרושם הכי מעולה שלך, קרתה לך הפדיחה הכי בלתי צפויה!

כתבי לנו עליה….

סיפור אמיתי!
הטלפון מצלצל
ושוב
ושוב
בלי הפסקה.
מה נסגר?
שמונה פעמים ברצף???
בזווית העין אני רואה את המספר על הצג
מה היא רוצה?? היא יודעת שאני בראיון עכשיו! כאילו לא דיברנו לפני חמש דקות….
וככה לחפור, לא מתאים לה.
המנהל חמור הסבר ולצידו חמשת המורות לא מבינות למה הכיס רוטט כל שניה. ואני בפנים סמוקות לוחצת על כפתור הדחיה ללא הועיל.
מעמד מלחיץ
והם באלגנטיות מנסים להתעלם כל-כך אפשרי האמת…
המחשבות שלי כבר מתחילות לנדוד… 'מי יודע? אולי חטפו אותה וזה השיחה האחרונה? ואני עוד לא עונה…' תמיד עולה הסיטואציות הגרועות בראש….
אחרי כמה דקות שאני על קוצים, מנסה להתאפס ולענות תשובות לעינין המנהל מודיע שיצרו איתי קשר בהמשך.
זהו יוצאת
פותחת את הטלפון 10 שיחות שלא נענו
מה הסיפור???? אני שואלת אותה
והיא, דרמטית כמו שרק החיים יכולו לעשות צורחת לי בטלפון 'תגידי מזללל טובבבבבבבבבבב ההורים חזרו עכשו מהרב, וזהוווווו אני מאורסתתתת'
ההמשך קצת מטשטש- ולא רק בגלל הדמעות… ניסיתי לברוח לרחוב שקט שבו אוכל לצרוחחח פשוט לצרוחחחח
המון זמן חיכיתי לרגע הזה… דימיינתי איך הוא יראה.
מה שבטוח שהחלומות לא היו ממש כאלו^

טמונה
אני בעצמי, כל כולי בכל עצמותי וישותי- זה פאדיחה.
למה צריך לקרות משו מיוחד בשביל להגביר את זה??

מטולטלת
אני נכנסת לחדר ה(ה)מתנה,
כן, אפילו חדר המתנה יש לה למנהלת הנכבדה הזו.
צוות מזכירות מברכת אותי באילמות אדיבה, מציעות לי כסא.
אני נשארת לעמוד מרוב מתח.
"אתקבל? לא? אני אעשה רושם טוב? אולי הבגד שבחרתי אחרי מאה התחרטויות והתלבטויות לא מספיק יפה? סולידי? צנוע? אולי האיפור והתסרוקת המיוחדת נראים מכוערים?"
אני מעבירה במוחי רשימת פדיחות צפויות: מרוב בלבול תבלע לי הלשון. מרוב בלבול אעביר מידע שגוי עלי, והיא שמעה בבירורים משהו הפוך בדיוק. אולי גם…
מזכירה אדיבה מנתקת אותי מהמחשבות המטרידות.
"יכול להיות שהיא לא תהיה בחדר". מממ… מוזר.
צועדת בהיסוס.
בום!!!
מה זה??
כל הבגד היפה (?) שלי התלכלך!!!
הפנים שלי חומות- קפה פתאום!!
איכס!!
המצח שלי מאותת לי בכאב, דומע בזיעה.
מולי נצבת אישה (כבודה!!) במצב דומה לשלי.
"קרתה לנו תקלה קטנה". היא מחייכת, אני מסמיקה.
איך היא לא מתפדחת?
היא המנהלת.
אויש.
אוף.
אוכס.
פדיחה!!
מה אני עושה???

רוגלך?
07:30 קמה בבוקר, מתארגנת התארגנויות של בוקר, ולובשת חצאית שחורה ארוכה ואת החולצה הלבנה עם ההדפס של החתונה שהנוער ביישוב ארגן.
טוייב, הפגישה ב – 09:00. מה עד אז?
נו, בסדר… שותה שוקו, מכינה חביתה, משתעממת.
פותחת ת'מחשב ונכנסת לשותפות. קוראת ת'פוסטים החדשים, מגיבה, בודקת אם פרצל ענתה לי על התגובה בפוסט שלה (פרצלדַגִית! אני עושה לך פרסום…).
סוגרת את המחשב ב – 08:25
הממ… מה עכשיו?
מנסחת הודעה לכרמל, המראיינת: "היי, יש מצב מקדימים קצת את הפגישה?"
לאלאלא, אני מוחקת. זה נשמע כאילו אני חברה שלה.
"בוקר טוב! האם אפשרי להקדים את הפגישה לחצי שעה לפני השעה שנקבעה?" כי בואו, הפגישה בבית קפה מול הבית שלי…!
לא. שוב מוחקת. זה יותר מידי רשמי. נשמע כאילו היא בִּיבִּי לפחות!… אה, בעצם ראשממשלה הוא בנט… נו, עזבו.
בקיצור – עד שאני חושבת על ראשי ממשלה ועל מה לכתוב לכרמל בהודעה, השעה כבר הופכת להיות 08:40. אוֹ! רק עוד עשרים דקות.
נוו… שיעבור מהר… ררר…
אוי! (דפיקה על המצח) לא עברתי אצל חברה שלי כדי להחזיר לה את החומש שלה…!
וואיייי, יש לי רק עוד רבע שעה עד לפגישה מהאניעושה? מהאניעושה??
מצטערת, נשמה, אני יבוא אלייך אחרי הפגישה…
הממ… עוד חמש דקות, יאללה יצאנו?
טוב, מניחה את הכוס המשומשת בכיור החלבי. לוקחת את הקפוצו'ן של 'חסדי מאיר' ואת הפלאפון הזקן שלי ויוצאת מהבית במהירות, מנסה להיות כמה שפחות בחוץ, בגשם שהתחיל לרדת.
פוווו… מגיעה לבית הקפה ותופסת שולחן לשלושה. זה מה שנשאר, ומי אני שאתווכח עם הבורא??
09:00 כרמל מגיעה ומזמינה לשתינו אייס קפה. איכ.
"טוב, שאלה ראשונה – " פותחת כרמל.
עכשיו – אתם מכירות את החברות האלה המתלהבות שהם שיאהנחמדות ושיאהמצחיקות והכל, אבל נולדו עם כישרון להיתקע במקומות ובזמנים הכי לא נוחים?
"מהקורה נעמההה???" ה' – למה? למה נשארו רק שולחנות לשלושה??
אני דופקת עם היד על המצח.

מאחלת לכולנו שלא יקרה לעולם

סליחה מראש על הדיכאון; היה לי יום קשה.
כל בוקר מחדש, אני קמה לאותו הקרב.
קמה. מתיזה על עצמי מים קרים, להוריד את העייפות והכבדות של אתמול, ושל היום. ללא הצלחה מרובה.
מורחת קצת איפור, מותחת חיוך ענק, יוצאת-
הדרך ארוכה כמו תמיד, יש הרבה זמן למחשבות.
ולשירים. ולתפילות.
וזה רק החלון של האוטובוס, ואלוקים, שרואים את ההתקדמות שלי. מוסיפה קטעים וכוונה, מנסה להספיק עוד מילה.
ומגיעה.
מותשת מעמל הנסיעה, הלב דופק מהר- ולא רק בגללה, נכנסת בדלת הכיתה.
הגב רועד כשהוא מתאמץ להישאר זקוף.
מאותו הרגע ואילך, הכל מטושטש לפדיחה מביכה אחת גדולה- עצם היותי.
יושבת מול הלוח כמו בלון שיצא ממנו האוויר, מעתיקה בשקדנות למחברת.
חילזון שמדי פעם מוציא את הראש קצת, טיפה- ומזדחל לקונכייתו בחזרה.
והמסיכה נאמנה לי. למרות שאינני חרדתית קורונה. היא בלתי נראית, אך עבה.
כשהיום מסתיים, גם הכוחות שלי באפסיותם. מרוקנת מהם ומעצמי.
הנסיעה בכיוון ההפוך מאוששת אותי אך חלקית, ורק כשאני שוב דורכת בדלת הבית האהוב שלי, אני נזכרת מי אני, ומה-
ולמחרת הכל חוזר מההתחלה.

וזה רק מקצת מהתמודדות שאין לה, אין לה סוף…

חֻרִיׇה
פסגת חלומותיי הוא לחיות עם ילדי.
עבודתי הקודמת לא אפשרה זאת כלל, יוצאת מהבית בשבע וחוזרת אחרי שבעלי רחץ והאכיל כבר את כולם. ואחרי ההבטחה השגרתית והעלובה שתכף אמא תבוא – השכיב אותם לישון.
הייתי עוברת ביניהם; מלטפת את ראשו של יוסי בן התשע, נושקת לרחלי בת השבע וחצי, מחליקה את שערה החלק ממילא של ריקי בת החמש, ומתאבלת ליד מיטתו הריקה של יהודה.
אודה-יה.
על המיטה מונחת החולצה הירוקה שכל כך אהב, כה קטן היה הילד וכבר ידע מה אהב ומה לא. בנחרצות של תינוק שלפני רגע שאל למה לוקחים לו את השערות תבע את עוגת הדבש שהכינה לו סבתא.
הרב אמר שמשנה מקום – משנה מזל, והסביר שהכוונה יכולה להיות גם לגבי מקום עבודה – וזה היה הרגע בו פתחתי את העיתון. אך במקום לבכות שוב מול מודעת האבל של הטהור הקטן שלי – פתחתי את מדור הדרושים.
מספר טלפון אנונימי (בעיתון היה כתוב ציפי, אף פעם לא התחברתי לשם הזה)שמאחוריו עמדה אישה כל כך נחמדה, הצית את דמיוני לגבי שניצלים בשבת מידי שבוע – לא רק פעם בחודש. היא הסבירה לי מה העבודה דורשת ממני, בסך הכל שעות ספורות ביום של עבודה קשה, השכר משתלם, קפצתי על זה.
ברכתי אותה בכל הברכות שבעולם והיא אמרה שתשמח לפגוש אותי לראיון שבוע הבא.
לשמי שכחה לשאול.
ענדתי את העגילים שיצחקי קנה לי לחתונה, אז עוד היה קצת כסף. נעלי שבת, בגדים חגיגיים, פאה מסורקת מאתמול ויצאתי לכתובת שנשלחה לי במייל.
בנסיעה שחזרתי במוחי את השיחה.
היה לה קול מוכר במקצת, לציפי הזאת.
אני מעווה את פניי. ציפי! איזה מין שם מכוער! כלל אינו לטעמי!
חדר ההמתנה מעוצב בצבעים רכים כמו הספות שמוצבות פה, והמזכירה המטופחת מחייכת כשהיא מספרת לי שהיות והם שכחו לשאול לשמי – ביומן של ציפי היא כתבה פגישה עם אישה אנונימית לראיון.
צחקתי איתה כשהדלת נפתחה ובפתח עמדה ציפי.
הצחוק התאדה בשנייה שראיתי את השוויגער-המיועדת-לשעבר-שלי.
גם היא נדהמה.
ואני כל כך שיבחתי אותה בפני יצחקי, על מסירותה כלפי אף בשיחת טלפון פשוטה.
ואני כל כך השמצתי אותה בפני הורי, על הבחור שהם לא הצליחו לחנך ושפגע בי נוראות.
ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מול האישה שלא ידעה מה לעשות עם עצמה – מולי.