"שותפות להשכרה" / 6

פתאוםם! נפלו לבור עמוק, התערבבובובובו

לפרק הקודם

(פדהאל)

שקט מעצבן שרר ברכב.
אפילו היה אפשר לשמוע את גלגלי המוח של הבנות פועלים.
לבסוף, גלגלים במקלות האמיצה היתה זאת שפתחה את פיה ראשונה. "טוב בנות, זה אומר שמעתה ואילך כל אחת מאיתנו תצטרך לנהוג במשנה זהירות ולא לסמוך על אף אחת". במבטה המרגיז והמצמית היא סרקה את כל הבנות אחת לאחת. "ועכשיו", אמרה בנימה מעשית יותר, "אנחנו צריכות להמשיך במשימה שלנו ולהתקדם לכיוון הגבול".
שקט עוד יותר מעצבן מקודמו מילא את החלל הדחוס, והבנות אפילו לא העיזו להביט אחת לעבר השניה, ובנימה אופטימית זו, התמשכה לה הנסיעה לאיטה.
בנקודה מסוימת באמצע שום מקום עצרה גלגלים את הרכב, וגולה ירדה והחביאה את הסיכות מתחת לאיזה שהוא סלע מזדמן. כאשר היא חזרה לרכב הואילה בטובה חצי משרה להשתחרר מקפאונה, "אולי כדאי שנחזור בחזרה למטה ליידע את ספרינג?! לא כדאי שנמשיך להסתובב כך ולהמשיך במשימה, אם אנחנו יודעות שאחת מאיתנו בוגדת."
היא אמרה במבט מושפל ונאנחה, "בקיצור מה אתן אומרות?!" חצי משרה בחנה את כולן וחיכתה לתשובה שבוששה לבוא.
גולה היססה ולבסוף הפטירה, "אני בעד".
ומקלות הוסיפה, "אם ככה אז גם אני", ובלחש הוסיפה, "אוךך הלך האקשן…" כמובן שזה לא היה מספיק בלחישה והיא זכתה שוב למטר מבטים מצמיתים ומעוצבנים.
רק גלגלים עשתה פרצוף, "אבל אנחנו באמצע משימה יש לנו עוד הרבה מה לעשות! אי אפשר לנטוש ככה באמצע!"
לאחר שתיקה קצרה מאוד הכריזה גולה, " גלגלים, את ממש צודקת, אבל עדיף שלא ניקח סיכון".
מקלות החליטה שגם היא צריכה לשאת את נאומה, "טוב אז עכשיו צריך להגיע להחלטה. מצד אחד כמו שאחותי 'המסורה והמתוקה' אומרת, אנחנו באמצע משימה! ומאידך כמו שאומרת חצי משרה מפקדתנו המהוללת אנחנו לא יכולות לקחת את הסיכון שיש ביננו בוגדת ולהמשיך את המשימה כאילו כלום לא קרה. זה לטמון את הראש בחול, כפשוטו. לפי דעתי נעשה פשרה. נחזור לקרייה ושם נכין תוכנית מגירה חלופית. אה, מה אומרות?!"
"אחלה פשרה", הסכימה גולה. "הלוואי על כל הפשרות שיהיו מופשרות ככה…"
"אז חוזרים?!" השלימה גלגלים עם המצב.
"כן",  הכריזה בחגיגיות חצי משרה שכל המהלך האחרון לא היה נראה בעיניה בכלל.
"כן", הכריזו גם גולה ומקלות בנימת ניצחון.
"אל תדאגי מקלות", המשיכה גולה, "יהיה גם אקשן במשרד, ועוד איזה אקשן!"
עכשיו היתה מקלות מרוצה בתכלית.

בבבוווווווםםםםםם!!!

ההכרזה החגיגית הזאת הרקיע שחקים.
מה לעשות?! הרי זה התוצאה של התנגשות חזיתית ומהירה של רכב עם עמוד חשמל.
"הכל בסדר? מישהי עוד בחיים חוץ ממני?" יללה מקלות.
"לצערך כן", אמרה גלגלים, "הכל בסדר איתך מקלות? נפצעת?!" המשיכה לאחר שניה של מחשבה.
"אמממ נראה לי שכן, הרגל כואבת לי מאוד". נאנחה מקלות, "וגם הזרת ביד."
"טוב עזבי את הזרת, מי עוד שומעת אותי?!" צעקה גלגלים.
"איי, מה קרה? איפה אנחנו???" שאלה גולה בעודה מנומנמת.
"אל תשאלי", אמרה מקלות, "חטפו אותנו חייזרים".
גלגלים התבררה בכל אותו הערב כאחות מסורה ונאמנה עד מאוד ולכן הרשתה לעצמה לומר, "אוף מקלות, שתקי כבר!"
גם חצי משרה נזכרה שהיא צריכה להעיד על הימצאותה בחיים, "גם אני חיה ונראה לי שגם אני נפצעתי, אבל לא משהו רציני. איפה הלה כשצריך אותה באמת?!"
"טוב בנות", הכריזה ברשמיות גלגלים, "אני עורכת הרגע סקירת מצב:
עשינו תאונה עם עמוד חשמל- -".
"את עשית", קטעה אותה באכזריות מקלות.
גלגלים התעלמה מההערה והמשיכה. "- -אין שום אופציה שהיא להמשיך במצב הזה את הנסיעה, חלקנו פצועות- -".
"מה זה פצועות, הלכה לי הזרת!" קטעה שוב פעם מקלות את אחותה המסורה גלגלים.
וגם הפעם התעלמה גלגלים והמשיכה, "- -אנחנו באמצע שומקום, ואף אחד לא יכול לדעת איפה אנחנו ולבוא לעזור לנו. מה שכן", הוסיפה בנימה מעודדת, "אנחנו כבר בגבולות ישראל, אין מה לעשות אנחנו נאלץ להתקדם למקום ישוב קרוב ולבקש עזרה."
"מה שנכון נכון", הפטירה חצי משרה, שמאז גילוי הבגידה נהייתה אדישה מאוד.
וכך בנות הקבוצה אספו ציוד חיוני מהרכב המרוסק והתקדמו לעבר שום מקום נוסף.

* * *

(רכבת)

"דיי!", גל נכנסה אל החדר שבו שוחחו הבנות בנחת, "על מה אתן מפטפטות עכשיו? אנחנו אמורות להיות ליד הגבול עם סיני, לגיבוי לעת הצורך ליחידה Y. שמתן לב שהן לא מסרו שום עדכון? מה קורה איתן?" היא באמת דאגה, הן אמורות לעזור להן, ובמקום זה הן מבלות את זמנן במטה.
ספרינגפילד עמדה המומה ולא אמרה כלום. מה קורה לה? היא חייבת כמה דקות עם עצמה. אבל לא עכשיו, לא עכשיו. "בסדר. תמשיכו".
הן קפצו במהירות אל מחוץ לחדר, מודעות לעניין שזה היה חד פעמי.

* * *

(במבי)
"גל!!!" ספרינגפילד שאגה אל תוך הטלפון.
"מה קרה?" היא מיהרה לענות, מעבירה את מבטה מבמבי לגלידונית לסירוגין.
היא ירתה כמה מילים מהירות, מבוהלות.
"קיבלתי, זזנו".
"מה יש?" במבי רצה אחריה.
גלידונית קפצה מהכיסא המסתובב באנחה. "מקווה שהפעם זה אמיתי".
גל בחרה להתעלם. "יש לנו מסלול של האיש. צוות m עבד יומיים שלמים כדי לחפש עקבות ולהרכיב לנו את המסלול המדויק ביותר. אנחנו יוצאות בעקבותיו".
במבי קפצה אל כיסא הנהג, "לאן?"
"הנהגת הלא מוכתרת שלנו, אה?" גל חייכה במתח.
"כשאני נוהגת אני לא מקיאה", היא הרימה את ההנדברקס. מחכה שגלידונית תטרוק את הדלת.
גל הפעילה את תוכנת הניווט של המוסד, "זזנו".

* * *

(פדהאל)

נוי צעדה במעלה הרחוב אל עבר ביתה הניצב בראשו, והרהרה לה בעליזות על יומה החולף.
זה היה יום נפלא למדי, אפשר לומר שזה היה היום הכי מאושר בחייה עד כה, היום היה לה יום הולדת!
ולכבוד מאורע זה אחותה העסוקה למדי, קנתה לה שעון יד ואפילו הקפיצה אותה לבית הספר, ולקינוח מתוק אימא ערכה לה יחד עם המורה מסיבת הפתעה בכיתה.
בקיצור היה זה היום הנפלא ביותר שעבר על נוי עד כה.
היא התבוננה בהתעניינות מרנינה על כל מעשי הרחוב ובכלל לא שמה לב שישנם שני ברנשים שעוקבים אחרי כל תנועה שלה.

* * *

-"הי בוס, כאן עיפרון שמיצר. הציפור מרחפת לה כמתוכנן, אפשר להתקדם לשלב הקודם?!" לחש החדש אל תוך מכשיר הקשר שלו שהיה נראה כמו שעון.
"מתלמד זוטר, אנחנו באמצע משימה חשובה. אתה יכול להרצין? כי אם לא אני ארצין אותך וזה לא יהיה נחמד, מי הכניס אותך להיות מתלמד בכלל?!"
הבוס היה כבר ממש עצבני, הסוכנת שבדרך כלל שיתפה פעולה, לאחרונה החלה מזגזגת. צריך היה למצוא פתרון סופי וחד לבעיה הנ"ל.
-"בוס כאן שמיצר, אתה איתי? הציפור עוד שניה חוזרת לקן יש אישור לפעולה?" שאל ההוא בחוסר סבלנות מה.

"כן יש אישור, זוכר את הפרטים נכון?! חסר לך אם לא. ניפגש במקום המסוכם".
"כך יהי, הוד מעלתו!" והקשר נותק.

* * *

 
נוי כבר היתה ממש קרובה לביתה אשר ניצב לו מוכן ומזומן כבר מעבר לפינה, היה אפשר כבר אפילו להריח את האוכל הטעים שאמה בישלה לארוחת הצהריים.
לפתע היא שמעה רישרוש מאחוריה, סקרנית הביטה לצדדים אך לא ראתה מאומה, המוח שלה קפא לרגע ולא הצליח לחשוב, ואחרי שהוא הפשיר היא פתחה בצרחות אבל זה כבר לא עזר, כי אף אחד לא באמת שמע אותה…
* * *

היא היטלטלה בתוך רכב מוזר, לא רואה כלום.
התנוחה בה נקשרו ידיה הציקה לה למדי, היא צרחה זמן רב ללא הפסקה.
הם עצרו באיזשהו שומקום, החבורה כולה ,שכללה את שני הברנשים ואת נוי, ירדה מהרכב ונכנסה אל עבר מחסן כלשהו.
המבורנשים השאירו אותה בפנים, ורגע לפני שסגרו את הדלת מאחוריהם הם אמרו לה: "אנחנו מקווים בשבילך ובשביל אחותך שבזה אנחנו נסתפק, ושאנחנו נקבל את מה שאנחנו רוצים", ובנימה זו בא החושך את האור לגרש.
נוי לא הבינה למה הם התכוונו, ובכלל לא היה לה כח לחשוב על כלום, היא רק רצתה לצאת מהמקום המוזר הזה ולגלות שכל זה היה רק חלום.