יש תקווה?

–
ת'אמת שהיא גם לא היתה צריכה להסביר,
השתיקה שלה הסגירה הכל.
ראיתי, והבנתי…
הדמעות כבר זלגו על לחיי בלי מעצורים,
כאב לי שהיא לא שיתפה.
ויותר מכך כאב לי שלא הייתי שם בשבילה,
את החסד הזה – היא לא יכלה להכיל,
ואני לעומתה לא יכולתי לתת…
ייסורי מצפון רדפו אחרי ללא מעצורים,
אבל היא שתקה ואיתה גם אני,
אני יודעת, אבל היא לא ידעה שאני יודעת,
עד שהיא קיבלה את הפצצה לפרצוף,
אבל לא ממני- מעצמה!
אני כבר לא יכולה להיות שם בשבילה…