שלי.
אמת.
אמת שלי.
אמת אהובה ויפה.
אני כותבת לך עכשיו, וכל כך רוצה שתשמעי.
זוכרת שפעם היית בלב שלי, בחדר פנימי ועמוק?
האש שבך דלקה. להבותייך ריצדו מבין עיניי. זוהר קרן. יופי טהור.
ואז קרו דברים.
עולם השתנה. שנים עברו.
דברים שלא הכרתי הפכו לעובדה. ניסיונות השאירו כתם. צעדים טשטשו דרך.
בטח נבהלת.
אם הייתי יודעת משמעויות- הייתי נבהלת גם אני.
ולא ידעתי.
אט- אט התכסית.
מילים כרו בור. ימים הכניסו אותך לשם. וכל שקריי נערמו. חסמו פתחים.
ואת נשארת בפנים.
לו יכולתי לפתוח לך- – –
ואינני.
אומץ נעלם. יצר גדל.
שקר עוטף אותי כענן.
כוחות אופל.
אהה.
כבולה אנוכי.
אולי לנצח.
*
שין.
שין שלי.
שין אהובה ויפה.
אני שומעת אותך. רוצה שתקשיבי לי. באמת.
אני אולי קבורה, אך עודני פועמת.
כל שקר שיצרת הגביה תלולית. כל מעשה אסור עיוות את צורתי. כל מחשבת רע העמיקה פצעיי.
וכל טוב קטן הדליק בי אור.
ראיתי אותך לפני כל מעשה. את פנייך המתעוותות בכאב. את נשמתך הזועקת. עינייך המיוסרות.
קראתי התלבטויות. נשמתי הכרעות.
הרגשתי לב בוער וכבוי.
אני פה, ילדה.
מחכה שתפתחי לי.
יודעת על אומץ אבוד ותעתועי שקרים.
אל נא תחששי.
הנני כאן. קיימת.
פסעי רק פסיעה אחת. קטנטונת.
הדליקי שלהבת שכובתה. הפיחי חיים בתא מת.
בואי.
בואי!
הדמעות שבעיניים שלך מספרות לי על רצון.
הקשיבי להן!!!
*
זה היה כואב, אמת.
זה היה שורף להתעמת.
המאבק עוד כאן.
מלחמה עודנה ניטשת.
אני בוכה עכשיו.
פעם ראשונה, כמעט, שאני בוכה מכתיבה שלי – עצמי.
פעם ראשונה שהעזתי להישיר מבט לאורות כבויים ועשן מיתמר.
וכואב ליבי. ומיטהר.
"…וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלּבָבוֹ"
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
58 תגובות
וואוו שיין
את כותבת מהמם??
תודה, תודה אהובה!
ואווו שין את מטורפתתתת
מזה הדבר הזה בכלל???
נשרתי בלי מילים ועם כאב חזק ברמותת
אוהבתתתת ?
זה היה רגע מטורף…
תודה על אין מילים וכאבך שלך…
מסכימה לי להעתיק את זה ולשמור אצלי?
חייבת אתזה כלכךךךך
בטח!
אני לא רק מסכימה, אני גם שמחה!
❤
תודההה
מרגש❣
כתיבה ממש עוצמתית!
תודה רבה, אלי*!
❤
איייייה.
יש לי בור כאב בתוך הלב, כרגע.
הרגשתי שהייתי במסע משל עצמי, שקראתי ממש עליי.
זו האמת שלי, והנשמה שלי.
והניסיונות שלי, ואין ספור הנפילות הקטנות והגדולות שלי.
רוצה לקום, ולא יודעת איך.
לאלוקים הפתרונים, כנראה.
מעריצה אותך, שין?
Harry…
שמחה שהתחברת.
שמחה שהצלחתי לכתוב.
אחח.
הכאב הזה, החבוי. הגלוי.
וטוב שהמלך כאן קרוב.
ולא.
אל תעריצי אותי.
אין על מה.
אני בן אדם עם כתמים על לב. אולי כשאצליח לנקות תוכלי להעריך. עכשיו- – – עכשיו לא.
?
נדמה לי שהתחביב החדש שלך הוא להעלים מילים בשיטתיות.
פשוט זה מה שקורה לי באופן סדרתי אחרי שאני קוראת כתיבה שלך.
אני אשתדל ממש לחזור לכאן ולהגיב, לכשיחזרו המילים.
לא. אני משתדלת שלא.
אבל אולי כן? מצטערת. לא התכוונתי להעלים לך.
לא מתכוונת בכלל.
וחוסר מילים מעיד הרבה דברים.
אם תמצאי אותן- אשמח לקרוא.
אם לא- אשלים אם זה.
?
חזרתיי.. אני תקווה שהמילים חזרו גם הן. נראה אתזה בהמשך.
נגע בי. כל כך. הלוואי שהייתי מגיעה לכאלו רמות של כנות ואמת עם עצמי, זה נדיר, שין. והדיאלוג הכתוב הזה כל כך יפה ומתוק וממיס וטהור והכתיבה שלך רכה ותמימה ואמיתית.
יש לי עוד כמה מחשבות בלב שלא ממש מצליחות לפלס לעצמן דרך ולכתוב את עצמן
מעריכה אותך, שין. ממש.
יוזבד…
תודה שחזרת, ילדה.
אני… כן. אני עשיתי את זה. לרגע לא מאמינה לעצמי שהעזתי.
כמה אמת הייתה שם? אני לא יודעת. אמרתי כבר, היא קבורה.
אבל הרגשתי שהיא מחכה לי. שהיא מאמינה בי שאחזור אליה, שאציל אותה מכלא של עצמי.
לא להעריך אותי.
לא על זה.
לא בכלל.
כולי צמרמורות… שיןןן, את אמיתית כל כך. נגעת בי הכי עמוק שמילים יכולות להיכנס. המילים שלך פשוט כנות ומדויקות אחת אחת. אני רוצה לקרוא את הפוסט הזה כל יום ולהיזכר באמת שלי, הפנימית.
אני מעריכה אותך ברמות גבוהות על הדו שיח הנוקב הזה, ושתדעי שקפאתי מקודם מול המסך כמה שניות בלי יכולת להגיב או לעכל את מה שקראתי…
נ.ב. את יודעת את זה, אבל הכתיבה שלך יפהפיה. את מוכשרת מאוד!
אני נגעתי- – –
רק זה מספיק לי.
כתבתי את זה במוצאי שבת, א' דראש חודש אלול.
הרגשתי שאני חייבת.
שהנשמה שלי חייבת.
שאני צריכה להתחבר. לעשות.
אז פשוט ישבתי וכתבתי לה.
ובכיתי.
ואני קוראת את זה שוב, עכשיו, עם דמעות.
יודעת שכתבתי משהו קצת- – – קצת קשה.
לי.
תודה רבה, חישוקית!
ברוך השם. זה ממנו יתברך.
אוף את ממיסה אותי פה עם דמעות
וזה נדיר
❤
ואוו שין
כמה שהפוסט הזה נכון,
הוא גם כואב.
כמעט כמו האמת.
את כותבת על רמה ואוו שאין איך להביע במילים.
כן.
הוא כואב.
אייה.
ואיך כתבתי? כואב. ומיטהר.
תודה, בייגל יקרה!
?
אהה.
❤
וואו כמה יפה זה היה
את מהממת❤
אההההההה מהמםםםם
אהבתי נורא, ואת המספר היפיפה שעוזר ומרומם!!!
אשרייך!
תודה רבה, מכשיר שיקוף!
תודה, יהלומית!
שמחה שאהבת.
איזה פוסט מטורף, שין.
אלוקים.
וכמה שאת כנה עם עצמך.
איך העזת לקלף ככה שכבות.
את מדהימה, ילדונת. והכתיבה שלך גם.
תודה, אבן!
זה באמת היה מטריף. דעת וחושים.
אני לא העזתי.
אני הכרחתי את עצמי.
אוף, אני בוכה עכשיו. שוב.
אולי ככה זה כשמקלפים. זה שורף. מאד. עדיין.
ה', תעזור לי, בבקשה!!
כתיבה אולי מדהימה.
לא מי שכתבה אותה.
שין,
את אלופה. ואמיצה כל כך.
תראי איזה תהליך עשית כאן. העזת לגעת בזה.
וזה כואב, אני יודעת. אוהו כמה אני יודעת.
אבל הצלחת לקלף קצת!
שורף לך עכשיו, אני יודעת. זה מה שקורה כשמעיזים.
אבל זה טוב. זה צורב, אבל טוב.
את תמרחי על זה משחה, וזה יירפא. ותצליחי לתקן עוד.
אל תכסי את זה שוב, טוב?
שין. אם את צריכה עזרה, ובכללי, תדעי שאני כאן.
טוב, אבן.
אני אשתדל לא לכסות.
לא בחודש הזה, לפחות.
תודה, נשמה!
?
לא חושבת שתוכלי לעזור לי. זה רק אני והוא.
וגם אני אני לא רואה את זה, היד שלו מושטת. תמיד.
זה מפחיד וטהור כל כך…
תודה, יקרה!
שין,
שינוש,
שין המהממת!
וואי כיף לראות שיקוף כל כך שקוף של עצמי..
אימאלה ריגשת אותי עכשיו ממש וכמעט יורדות לי דמעות מהעומק הזה שמנוסח כל כך בפשטות, מהרצון הכנה, האמיתי והבלתי מתפשר לדבוק באמת, ב א מ ת
מהחיפוש האישי, הפנימי, היפייפה והטהור הזה
אני נמסה…
אוף דיי נגעת בי חזק מידיי מהממת שכמוך!
אלומה.
שמחה שהצלחתי לגעת.
ככה זה, כשאמת פוגשת באמת.
וכשהן מתחברות לאמת אחת- זה ממס. זה טהור.
ובאמת השתדלתי לכתוב את עצמי. לכתוב לב כן -ורגשותיו.
מה
זה
אמור
להיות
???
הכתיבה שלך מדהימה, וכמה עומק יש בה. כמה טוהר ואמיתיות.
שין.. את גדולה מהחיים.
מעריכה אותך.
❤️
בת יקרה, תודה!
זה היה רגע נדיר. הלוואי שיחזור הוא שוב.
אני לא גדולה מהחיים.
החיים גדולים עליי, לפעמים.
??
הליצו. מה זה היה????
זו הייתה אני.
כשהשלתי קליפה אחת.
שין. אין לי מילים. תביני שסיימתי לקרוא כמו מאובנת.
מה זה היה?! העניים שלי מלאות בדמעות שמטשטשות את הראיה, האצבעות כמעט ואינן נענות על המקלדת.
זה היה פשוט, אמת.
וואו אני כולי מצומררת.
את מהממת❣
וואו, אורטל!
התגובה שלך גרמה לי לשוב ולקרוא את הדבר הזה…
אני… גם דומעת עכשיו.
אלוקים!
תן לי את האמת הזו, תן לי לחוש בה שוב, בבקשה!
אני כל כך רוצה לחזור- – –
תודה, יקרה!
שין…
תזכרי מה היה פעם,
את הלב שהיה פתוח,
את הנקיות.
מגיע לך להיות שוב,
האמת מחכה לך,
וגם… אני.
(אם אין אני לי, מי לי)
שין…
?.
(תאמיני אם אומר לך שהייתי פה אתמול, בפוסט הזה, ואחרי קריאה מכושפת של כמה פעמים רצופות סגרתי אותו ככה, בלי לכתוב שום תגובה, כי לא הייתי מסוגלת?
עכשיו אני קצת מתחרטת על זה.
שין, את… את תהיי, נכון?
את תהיי.)
אני… את… א…
(תנשמי, שין. תנשמי)
את… את קוראת את זה הרבה?
מבינה אותך, מבינה אותך כל כך שלא היית מוסגלת להגיב, בדיוק כמו שאני לא הייתי מסוגלת לקרוא את הפוסט הזה בחודשים האחרונים.
פחדתי.
פחדתי ממי שהייתי פעם,
למה שהפכתי היום.
התביישתי מאבא שלי, מהאמת- – –
טוהר,
אנחנו נהיה.
אנחנו נהיה בסוף, נגשים את הכמיהה הזו, נקשיב לה, לאמת.
נכון שנהיה?
?
אני קוראת את זה. מדי פעם אני קוראת את זה. מנסה להזכיר לי אמת, לדגדג קצת את הלב, להזכיר לו מי הוא, באמת. מנסה לקלף, ככה קצת, בעדינות, שכבות שכבות של שקר. של אדישות.
שכבות שדבקו בי, בלב שלי, אטמו אותו.
לא תמיד זה מצליח.
אבל לפעמים… מגיעות הדמעות. מטהרות, אמיתיות. מנקות. לפעמים.
בעזרת השם, אנחנו נהיה.
נהיה ראויות, באמת.
-אני קוראת את זה. מדי פעם אני קוראת את זה. מנסה להזכיר לי אמת, לדגדג קצת את הלב, להזכיר לו מי הוא, באמת. מנסה לקלף, ככה קצת, בעדינות, שכבות שכבות של שקר. של אדישות.
שכבות שדבקו בי, בלב שלי, אטמו אותו-
סתם הרגשתי צורך לצטט.
תמשיכי לכתוב אותי, ילדה.
נהיה ראויות.
באמת. לאמת.
(למה אני מרגישה רחוקה מזה?)
בתנאי שגם את תמשיכי.
–
אולי כי בכל אופן אלו ימים יבשים של אדר, ומה להם ולאמת. (נימה אירונית ומרירה)
די, אוף, שין. אני חייבת כבר לצאת ממצב היובש הנוראי הזה. איך… איך עושים את זה? איך שוברים את השרב?!
איך?
היכולת הזו נמצאת בתוכנו. את זה אני יודעת.
אבל… איך. איך, באמת?
השקר שלי דביק מדי. נעים מדי. אוהב אותי, יבשה.
איך.
-וגם אם השקר מתוק לפעמים, בסוף רק האמת משמחת-
משפט שעושה לי צביטה בלב בכל פעם שאני שומעת אותו, ואולי לכן אני שומעת אותו בלופים בלי לנשום באמצע.
?
אני בוכה עכשיו, שוב.
.
תודה, שין.
אני רוצה גם.
אני רוצה גם לבכות.
לבכות באמת.
–
לא יודעת איך הגעת לפוסט הזה, ילדה,
ככה, באמצע ימים יבשים של אדר,
אבל תודה.
תודה שאת מגיבה. תודה שאת כאן.
אני… אני אוהבת אותך, טוהר.
גם אני לא יודעת איך הגעתי לפוסט הזה.
אולי דווקא הימים היבשים של אדר שלחו אותי לפה, בתקווה לשבור את היובש, לדבוק באמת.
תודה, שין, על הפוסט המדהים הזה ועוד רבים כמותו.
(תמיד יש בי את ההתלבטות אם להגיב, אם תראי בכלל, אם יש צורך… אולי אני באמת צריכה להתחיל לשלוח לך דשים קטנים מהביקורים שלי בפוסטים היפים שלך. בכל מקרה תדעי שאני אורחת קבע.)
❤
תודה, טוהר.
את פשוט מדהימה.
(את יכולה לנסות. רוב הפעמים אני רואה, אם כי באיחור.
אוהבת לבקר פוסטים ישנים שלי, לעבור על התגובות, להסתכל איך הגבתי אני.
להבין עד כמה השתניתי מאז.
ואני רק מצטערת שאין לי תגית שלך [שלא נדבר על מה שכבר אין פה…]).
אוקיי, טוב שאת אומרת. תתכונני להצפה;)
סתם, לא יודעת אם יהיה לי זמן וכוח והכל. אבל אולי כן אשאיר לך מזכרות קטנות בפוסטים נבחרים.
אני מצטערת בשבילך, אבל גם לא תהיה תגית כזו. הבטחתי את זה לעצמי.
ובכל מקרה, לא חושבת שזה הפסד גדול. (אה, רוב השירים שמחקתי לא היו מהטובים שלי. באמת לא הפסד גדול לאנושות)
אני חושבת שזה הפסד, לנו.
והגיע הזמן שתעריכי את היצירות שלך. גם את מה שבעינייך 'לא טוב'.
מה שתגידי.
אני… אנסה. אשתדל לנסות.
אהה. אמת. שלי.
שיןןןןן
עברו שנתיים מאז.
חחח.
(סתם נהנית להכאיב לך😜😝)