המחסן של בת עין /2

קרב מול עקרב

לפרק הקודם

אין להכחיש שאנחנו בתקופת הקיץ עכשיו.

ומה יותר קיצי מאשר להיתקל באינספור חרקים שנבראו ביום החמישי, במיוחד אם את גרה בקומת קרקע… ובדיוק על זה נאמר המשפט, שלמצוא עכביש זה משהו אחד, הבעיה מתחילה כשהוא נעלם… וזה נוגע לכל סוג של חרק, החל מנדל וכלה במרבה רגלים, עבור דרך גמל שלמה וכל שאר האהובים עלי… אהעהה.

כך זה התחיל, יום רביעי, 2:00 בלילה. "בת עין! בואי דחוף! מצאתי כאן עקרב!!!!!!".

ואם בבוקר גילו מטאטא זרוק, סמרטוט רטוב וריח של אקונומיקה באויר, שלא יתפלאו. מפגש עם עקרב זה לא הכי מלבב, ולא משנה הצבע שלו.

במקרים דומים, אבל בזמני ערות מקובלים, מזעיקים בדחיפות את אמא ומתרחקים כמה שיותר. אמא באה ובלי הרבה דרמות מועכת אותו, מקצצת, עושה וידוא הריגה, מעלה על כף האשפה ומעיפה לכל הרוחות.

ולמה הפירוט הזה, של כל השלבים? רק כדי לומר שאנו- בת עין ואחותי בת אוזן (16.5), לא יכולנו לבצע ולו אחת מן הפעולות הנ"ל! אז לא הייתה לנו ברירה אלא לצאת למלחמה שערה כנגד הדבר המזגזג הזה.
כצעד ראשון תפסתי בידי קרוקס שנאבד לו הכלח- "בת אוזן, קחי!" הגשתי לה אותו בכבוד.

"מה קרוקס?! אני לא מסוגלת!" בת אוזן לא הסכימה לשמוע. העקרב בינתיים כאילו לא שמע את הדיון המסעיר, המשיך ללכת לאיטו.
"טוב נו, תביאי מטאטא" היא נזכרה מה עושים. הוא היה ממש בקרבת מקום. המטאטא, לא העקרב. בת אוזן הניחה את שערות המטאטא על השחור ההוא. אני בטוחה שהיה לו מדגדג, אבל הוא לא מת. זה לא מדקרות חרב.

כנראה הוא כן צחצח שיניים בבוקרו של יום, כי הוא השתחל מהמברשת הענקית שבת אוזן הניחה עליו, וחיפש לעצמו אתגר מהנה יותר. "בת עין!". "בת אוזן!".  "אמאלה!" בדואט.

השחור פתח את מלתעותיו לאות התראה. ניתרתי על מקומי. התחלנו לחבוט בו עם המטאטא. שתינו ביחד. כמובן שבת אוזן בחלק הקרוב יותר ואני בקצהו של המטאטא, אבל הפעלנו עליו כח חזק מאוד.

טוב, מסתבר שלא רק חתולות שורדות כל מיני דברים. הוא באמת קצת יותר צלע, וקצת יותר פתח את מלקחותיו, אבל הוא הלך עדיין.

אז מה שאנו עושות בד"כ כשאמא לא באזור, הלכה לישון סך הכל, זה להביא – כמה שיותר מהר – גיגית נעגעל ואסר, ולכפות על האובייקט גיגית כהר. לפעמים גם משאירים פתק הסברה לאמא שתפגוש בבוקר בגיגית ולא תדע מה מעשיה במרכזו של הול.

אבל הפעם לא יכולנו לעשות כן, כי בבית שכנו היטב אחי וגיסתי עם כל ילדיהם, וכדרכם של ילדים הם יכולים לעשות בירור מה זה הגיגית ומה זה התלתל השחור שמתחבא בה… וכמובן כדרכם של ילדים הם יעשו זאת בבוקר השכם, כשכל יושבי הבית – אני לפחות – יהיו בדיוק בחלק הדרמטי ביותר של החלום.

בת אוזן הגיעה להחלטה. "תשמעי, אני מכניסה אותו לחורים האלו באמבטיה"- פתח הביוב שניצב ברצפת השירותים, ועליו כפוי פלסטיק מסורג.

לא יודעת איך היא חשבה שתצליח להשחיל את הדבר הזה דרך החורים הללו, אבל אני סירבתי בכל תוקף. אם הוא יכול היה להיכנס, הוא גם יוכל לצאת. ולפי מצבו הצבירתי הנוכחי הוא עדיין בגדר נושם, אז אי אפשר לאפשר לו את הפריבילגיה הזו לשחות במים הללו שבתוך החור המסורג הלל.

"בת אוזן, תקשיבי לי טוב. את מוציאה אותו החוצה". לא משנה שההחוצה נמצא במרחק של בערך הרבה מטר. התעקשתי. היא התעקשה. התעקשתי. היא התעקשה.

"טוב, אז לביוב של השירותים הקטן" התפשרתי.

"למה זה כן טוב?" היא לקחה את עמדת המגונן על שלום הציבור לאחר שפתאום נראה לה שזנחתי אותה.

"כי הוא אטום ולא מסורג" הפגנתי ידע בנסתרות הבית.

"טוב, את תשמרי על הגוסס" הצבעתי על ההוא שלא נע יותר מדי. "אני פותחת את הפקק ההוא".

טוב, מסתבר שקל לדבר אבל לבצע – לא ממש. הפקק לא זז ממקומו.

"את שומרת עליו, כן? אהה! הוא זז!" נבעתתי. "אני מחפשת משהו שיעזור לי להוציא את הפקק העיקש הזה". וכאן למדתי שקרטון הוא דבר מתקפל. הבאתי סכין חיתוך וכמעט שנשבר. נשברתי.

"בת אוזן, אין ברירה" הנחתתי את הגזירה לאט ובהטעמה, "את תאלצי להוציא אותו מהדלת הראשית". כל זה בהדגשה על את, כי אני לא מתכוונת לעשות שום פעולה בנידון, מספיק מרגיש לי פה כמו בבית מטבחיים.

כמובן שההצעה להשליכו לשירותים ולהוריד עליו את המים בשצף עלתה לדיון, אבל כיוון שההצעה המעולה הזו כרוכה בהעלאת האוביקט המקרטע על כף האשפה, היא נדחתה על הסף. זה קרוב מדי.

רגע, אבל גם אם אנו רוצות להוציא אותו החוצה, הוא חייב למות קודם. איך עושים את זה?

"שאני אביא קוטל חרקים?" הברקתי. לא שאפשר להגדיר עקרב בתור חרק, אבל לא שואלים שאלות על מחשבות שעולות בשעת מצוקה, בטח לא בשעה שתיים ורבע בלילה.

הלכתי לחדר כביסה, חזרתי חמושה בקוטל חרקים ובתרסיס אקונומיקה. בשלב זה בת אוזן כבר עמדה על המדרגות, והשחוט היה על המדרגה האחרונה. היא לא טיאטאה אותו, היא עשתה לו ארבע מיתות בית דין. הנפה באויר וצניחת התרסקות כמטר משם.

"בת אוזן, הבאתי" הגשתי לה בכבוד את האקונומיקה.

"מה אקונומיקה?" היא נבעתה.

"אקונומיקה. נכון הברלך שמופיעים פה לפעמים?"

"נכון"

"אז גם אבא מרסרס את הברלך עם אקונומיקה"

תגובת בת אוזן, איך לא-"מסכנים…". וכאן אנחנו נכנסים לחלק הבלתי מפוענח באישיות של בת אוזן, איך שתוך כדי התעללות ורציחת השחור ההוא, היא גם מצליחה לומר שהוא מסכן.

"מה מסכן?" הזדעקתי תוך שהיא משפריצה עליו ואני הלכתי לפנות את השטח ולפתוח את הדלת.

"מסכן!" היא קבעה, "את לא היית רוצה להיות עקרב".

לא התווכחתי, מה שנכון-נכון.

אחרי כמה שפריצים, הוא מצמץ וניסה לברוח מן המחנק שהיה לו כנראה בגרון. "הוא רטוב" הודיעה בת אוזן באבחון נדיר. זה היה השלב שהפסקנו לפחד והתחלנו לצחוק מהסיטואציה הבלתי נגמרת.

העקרבון לא הסכים לאפשר לנו זמן רב של השתהות. הוא התחיל לפסוע, קצת שיכור מאדי הכלור, אבל זה לא באמת עשה עליו מספיק רושם. התופסנים שלו שהולכים לפניו והתורן שהרים היו עצבניים כולם.

בשלב זה טיפסתי על כיסא ובת אוזן שוב העיפה אותו באויר כאילו נפגע אנושות ממכונית נוסעת במהירות הלא מותרת. הוא צנח קרוב אלי. עפתי לסלון. היא קרבה אותו עד לדלת.

כאן כבר החלטתי לשלב מצלמה. "בת אוזן חכי, תחזיקו מעמד".

רצתי לחדר והבאתי מצלמה.
"בת אוזן תעמדי" פקדתי.

"שיראו גם את השעה" היא הייתה חייבת להוסיף.

עמדנו, התמקמנו. צילום. "תחייכו" פקדתי.

הם הצטלמו ובת אוזן העיפה אותו החוצה.
מה שקורה בדרך כלל זה שמהתנופה הוא מרחף טיפה באויר ונוחת אי שם בין השיחים.

אבל היצור החליט להדבק לשערות המטאטא שלמד להכיר ולאהוב ברבע השעה האחרונה, תלוי כך בין שמים וארץ ובין עולם הזה לעולם שכולו דבש. היא נסתה לנער ולנער ולנער, אני עם המצלמה המשוכללת מסריטה את כל העסק במרחק בטוח.

בסוף הוא ירד, היא גילחה אותו על הגדר הירוקה.

נכנסנו הביתה חרדות. כנראה שהוא מת, בטח שהוא מת, רק מה, הוא נשאר בחיים?!

תבינו שכל הסיטואציה הייתה צריכה להתנהל בשקט מופתי, כי כל בני הבית נמים את שנתם. וזה כולל לפתוח את המנעול בשקט, לחבוט ברצפה – בשקט, ובעיקר, להתפוצץ מצחוק, בשקט. היה קשה, במיוחד האחרון…

וכשנגמרה הסיטואציה והדלת הוגפה בחזרה, לא יכלה בת אוזן שלא לפתוח במונולוג אישי. "למה דווקא בשעות האלו הם באים? הם לא יודעים שאמא ישנה? למה שאנחנו נתמודד איתם?!".

מסקנת הדיון הייתה שהם תמיד נמצאים, בלילות כמו בימים, ואנו אלו שיכולות לבחור לישון בזמן הזה וככה לא נצטרך לטפל בהם… עדיף שלא לחשוב על החינגאות שעורכים פה כל הברחשים.

רגע לפני שהלכנו לישון בת אוזן הייתה חייבת להוסיף "כבר שש עשרה שנה אני פה ואף פעם לא קיבלתי יחס כל כך חם ואישי. ועוד הוא כזה קטן, מה שלעומתי- אני לא קטנה בכלל…"