זאת אני. תקראי בבקשה.

ארוך אבל שווה וחשוב.
אני לא באמת יודעת מה לכתוב, כי אין לי ידיעה מקצועית וגם לא שום דבר אפילו קרוב לזה.
אז אני אכתוב לכן מהלב, אך ורק מניסיון אישי.
מאחת שעברה את הגיהנום הזה.
אז אשים קישור למטה לפוסט שכתבו מהמערכת מזמן, למי שרוצה לקרוא ולדעת עוד על הנושא.
הפרעת אכילה. אנורקסיה. שמעת פעם על זה? כי אני לא ידעתי מזה עד שעברתי את התקופה הנוראה ביותר בחיים שלי. זה נושא טאבו כזה.
אספר לכן קצת מהזווית ראיה שלי, על מה שעבר עליי, ומה הרגשתי.

זה היה לפני כשנתיים. לא זוכרת בדיוק מה גרם למה, וגם לא רוצה להרחיב ולהיחשף מדי, אבל עברתי תקופה כזו, שהרגשתי שאני אוכלת יותר מדי, ואולי אני צריכה לשמור קצת יותר, ולשים יותר עין על מה שאני מכניסה לפה. בהתחלה זה היה סתם כזה, לא באמת הבחנתי והייתי מודעת למשמעות העניין. הגעתי למצב שלא אכלתי כמעט וכלום. כל דבר מאכל שהייתי מכניסה לפה היה מחושב לפני כן. אכלתי כמויות של ילד ולא הבחנתי. לדעתי זה היה בסדר, ואולי גם יותר מדי. הייתי במצב של תת משקל באופן מחריד, חושבת כל היום על אוכל ומרעיבה את עצמי בכח, סופרת ומחשיבה את הקלוריות של כל מה שהכנסתי לפה ומרגישה אשמה, חלשה נורא ועייפה כל שעות היום.

זה השפיע כמובן על הבריאות שלי, על מערכת התקין של הגוף, על המצב רוח והשמחה… שנאבדה אצלי לגמרי.
בתיכון לא מצאתי את עצמי וגם לא בין חברות, פתאום נהייתי שקטה, והרגשתי בודדה כמו שלא הרגשתי אף פעם. בכיתי כל יום כמעט, מחכה רק לחזור הביתה. ובבית… לא היה יותר טוב. הייתי כל כך לבד. עברתי יום אחרי יום בדיכאון ומצב רוח ירוד. הרגשתי לא טוב עם עצמי. לא הבנתי מה עובר עליי.
אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא התעניין.
הייתי רק אני… והמחשבות שלי. המחשבות שהיו אוכלות אותי מבפנים והורסות עוד יותר.
הכל היה בתוכי. מחשבות, חרדות, מלחמות עם עצמי.

הגעתי לשלב שההורים שמו לב והשתוקקו לעזור לי, לא הבינו מה עובר עליי (ובעצם, גם אני לא הבנתי. אז מה זה משנה?) וניסו לערב אנשי מקצוע ולהכריח אותי לאכול, ולחזור לחיים. ולא… לא באמת שיתפתי פעולה. הייתי כל כך שקועה בבור, עמוק בפנים, שבאמת לא שמתי לב עד לאן הגעתי.

שמעתי והבנתי שאני צריכה לאכול כמו בן אדם, אבל לא באמת הפנמתי.
הייתי נראית זוועה. רזה באופן מחריד. ולא הבחנתי בזה. רק שמעתי מהסביבה עוד ועוד הערות כמו ״וואי כמה שאת רזה״ או ״וואו את לא אוכלת כלום״ וכאלה. משפטים שהיו כמו חיצים ישר ללב שלי.

אמא שלי הציעה שאלך לטיפול עם פסיכולוגית, (בהוראת הרופא) ולהפתעתה- ולהפתעתי- הסכמתי בקלות. הייתי כל כך שקועה שלא היה לי מה להפסיד. אז התחלתי ללכת אליה פעמיים/פעם בשבוע, וגם לעוד שליחים טובים שעזרו לי בתהליך.
לאט לאט התחלתי לעלות במשקל, לעשות מאמץ שלקח לי כוחות אדירים ולהילחם, ואחרי מסע מתיש (!!!!) וקשה ברמות שאין לתאר, פשוט התחלתי לצאת מזה.
לא זוכרת בדיוק מתי ואיך.
הכל היה עניין של עבודה וזמן. הרבה עבודה, והרבה זמן.

הדרך היתה מלאה בנפילות, רצון חזק לישון ולא לקום יותר, רגעים של ייאוש וכאב. אבל באותו זמן, תמיד בערה בי התקווה. התקווה לחזור להיות מי שהייתי. הילדה המוכשרת מלאת חיות ומרץ, שמחה וטובת לב, שתמיד הייתה מוקפת חברות.
זה מה שנתן לי כח להילחם, לקום ולהמשיך פעם אחרי פעם. הידיעה שיש לאן לחזור, יש לאו לשאוף וגם הרבה יותר מזה. במילה אחת? העתיד.

זה לא עבר ביום אחד, וגם לא תוך חודש. זה יכול להיות עניין של חודשים ואפילו שנים. וזה גם לא שעכשיו החלמתי לגמרי. חלק מההשפעה (בעיקר המחשבות בעניין) נשארה ולא עוזבת אותי. וכשזה מגיע, אני מנסה לסלק אותן מהר ככל האפשר ולהזכיר לעצמי איפה שאני היום. איך גדלתי וצמחתי, ואיך טוב לי עכשיו, ממש!.

חזרתי להיות מי שאני, וטובה פי כמה.

האוכל ממשיך להיות נקודה עיקרית בחיים שלי, אבל הוא כבר לא אויב. אני מזינה את עצמי כדי לחיות. לחיות באמת. להיות חזקה ובריאה. להרגיש טוב עם עצמי ולעשות את תפקידי בעולם. האוכל הוא גם אמצעי לחוויות, שמחות, הנאה, והרבה יותר מזה. ובריאות? מה זה בריאות? זה להיות בריאה ונפש ובגוף, עם מערכת תקינה. זה להרגיש שמחה ומשוחררת ולא סביב האוכל והדימוי עצמי. זה לצאת עם חברות לגלידה וליהנות מסעודת שבת. זה לשחק ולרוץ עם אחים קטנים ולא להיות סחוטה וחלשה בספה. זה ליהנות מחוויות ספונטניות ולא להרגיש רע אח"כ.

מזכירה לעצמי את הזוועה שעברתי וידעת טוב, ובברור, שאני לא חוזרת לשם. נקודה.
ואין באמת מי שיבין, רק מי שעבר את זה בעצמו יכול להבין ולהכיל באמת.
אז בשביל מה אני מספרת לכן את כל זה? לא כדי להחריד אתכן ובטח שבטח לא כדי שתרחמו עליי,
כי רחמים לא נחושים פה.
אלא פשוט כדי שתהיו מודעות לעניין.

אם המצב מוכר לך ממישהו אחר, (ועכשיו שאת יודעת על זה קצת יותר) בבקשה תוודאי שלא כל מה שעובר לך בראש תצא מהפה שלך. לא כל מה שחושבים אומרים, ובטח לא לאנשים שעוברים מקרה כזה.
כל המשפטים הקשורים לדימוי הגוף, אוכל ומשקל הורסים אותם ומשפיעים הרבה יותר ממה שאת מדמיינת לעצמיך. מה שכן צריך לעשות מהר ככל האפשר- זה לפנות למבוגר אחראי שאפשר לסמוך שיטפל בעניין. זה נחוש.

ואם זו את- אם את מרגישה שאת עוברת משהו דומה, אל תהססי לגשת למבוגר אחראי ולבקש עזרה!! אני מתחננת אליך. זה יכול להיגמר רע מאוד מאוד. הזמן הוא עניין קריטי כאן.
אל תהססי בבקשה. החיים שלך חשובים יותר מהכל. את עולם ומלואו ומגיע לך חיים מאושרים ומשוחררים!!
מקווה שזה יצא ברור. כי אתן יודעות איך זה… כתיבה בסערת רגשות מטורפת.
וזאת גם הפעם הראשונה שאני מדברת (כותבת) על זה לאחרים.
אני מנצלת את הזדמנות להודות מכל הלב להקב״ה על כל החסד שעשה ועושה איתי, על זה שהוא נתן ונותן כח כל רגע, ועל הנס הענק הזה שאני במקום בו אני נמצאת היום. זה בכלל לא מובן מאליו.
תודה להורים שלי על כל הלב, ההשקעה והמאמץ, על זה שבזכותם אני מי שאני היום.
ותודה לכל השליחים הטובים שהוא שם בדרך כדי לתמוך לעזור לי. כי הם הצילו אותי. כפשוטו.

קישור לפוסט שעלה בעבר:

כשהאוכל נהיה מסוכן