עמידת רגליים

נשמה פרטית ונשמה כללית

אח שלי כל היום הולך על הידיים.
אח שלי הקטן, חמוד כמו שהוא נודניק (אולי קצת יותר) גבוה כמו שהוא רזה, והוא רזה מאוד, החליט לתמוך בשוויון זכויות לליצנים ופשוט התחיל ללכת על הידיים, ממש. הוא הולך את כל הסלון לאורכו על הידיים, עומד דום כשהראש שלו מאדים ממאמץ והרגליים מתנופפות פוגעות בכל מיני עצמים דוממים או באחיות גדולות שלומדות למבחן במתמטיקה.
אני מאופקת ברמות, ולמרות שהוא כמעט קרע לי את העין, המשכתי לחקור פונקציות.
אח שלי, הוא ילד אחר, הוא לא חנון כמו כל האחים שלי, שיתנרמל כבר ה'.
אבל אז מיד צנחה לי מחשבה מוזרה. שבמה הוא יותר טוב ממני, כשגם אני, רוב חיי, מסתובבת עם רגליים במקומו של הראש.
בועטת באנשים אחרים.
נקרעת ממאמץ
ושוכחת להשתמש בראש, מנפנפת במקומו ברגליים. לא רואה לא שומעת, רק בועטת בהכל.
***
אנחנו באמת כולנו בבחינה של רגל, נשמות דעשיה מבולבלות שמכוסות במלא בוץ. שהרי כולנו יודעות מצויין כמה לראש כואב (במובן הפיזי והלא פיזי של הביטוי) כשהרגליים דרכו בבוץ סמיך בשיא החורף.
כל ישראל הם גוף אחד. וכל נשמה היא חלק אחר בגוף הזה. אנחנו כולנו נסתפק בהיותו רגליים על גבול הציפורניים בגוף של עמ"י. נסתפק בעצבים שמעבירים חיות בין הראש שלי בנ"י – אלינו, נתרגל לבוץ ונאהב את המגע שלו, נמשיך לקפוץ בשלוליות.
או שלא נסתפק.
עזבו, אני לא יכליל אתכן, ואדבר על עצמי.
אני הייתי ממקמת את עצמי ברגל שמאל של עמ"י, איפשהו למטה למטה, עמוק עמוק.
אני הייתי אומרת שיש לי בעיות עצבים ומחסור בחיות כמה שזה נחמד להיות מנותק מהראש.
הייתי אומרת שיש לי וריד דם דקיק שאחראי להעביר חיות לאחרים והוריד הזה סתום.
הייתי אומרת שמעיינות החיות שלי, והרצון התייבשו כולם.
הייתי אומרת שאני חסידה של ג' תמוז, וגם של כ"ח ניסן.
וזהו.
אולי גם של תשרי.

***

בואו נדבר על הראש.
הרבי
שכולו אלוקות פשוטה, בלי טיפה של ישות ואין לי מילים לתאר וגם לא להסביר מה זה רבי.
אולי אני ישתמש בהגדרות של אחרים.
רבי הוא מי שקם בבוקר ועוד לפני שהוא חושב על עצמו, הוא חושב על החסידים שלו. רבי זה ראש בנ"י, זה פשוט התמונה של הרבי, החיוך שלו, זה זה זה עזבו אני לא טובה בהגדרות. אני רק יודעת שהעולם הגדול בלי הרבי זה לא עולם.
אני גם יודעת שהעולם הקטן שלי בלי הרבי, זה כלום, זה ריק.
ואני יודעת שגם בלילה המוח לעולם לא הולך לישון. הנשיא הוא פשוט הכל.
(להגדרות נוספות – שיחות של הרבי מי' שבט, פרק ב' בתניא וכו'. הרבי יודע להגדיר הכי טוב מה הוא רבי)
אני יודעת גם שהרבי נמצא פה למטה, וזה ברור אצלי בוודאות מוחלטת יותר מאשר קיומי שלי.

*

 
ואנחנו רגליים
רגליים קרות, קפואות
מכוסות בבוץ הולכות יחפות בשלג
מה שכן גם אז הראש עדיין יזרים להם חיות וחום
וגם אז הרגליים יעשו את התפקיד שלהם
להביא את הראש והגוף לכל מקום.
אני בעד לבחור להיות רגל.
ולא לנסות להשתמש ברגל במקום ראש.
אולי אנחנו נשמות שהן רגליים
אולי
אבל ראש בלי רגליים לא יכול ללכת לשום מקום. וגם החסידים יכולים להביא את הרבי איתם, לתוך השלולית. .
וגם הרבי מרומם את החסידים איתו לדרגות שהרגליים לבד לא יגיעו אליהם לעולם.
הגוף בלי הרגליים הוא נכה
הוא חסר, הוא לא יכול להתקדם, להלך, להיות אדם. נכון שהרגליים הן הראשונות שיהיו קרות כשקר. נכון שהלב יותר חשוב. אבל כשאני חושבת שהרבי שלי, המלך, האבא, פשוט רבי, צריך אותי
וכשאני חושבת שיש לי קשר אמיץ עם הרבי או לפחות אפשרות לקשר כזה
וכשאני לומדת מהו רבי, מהי המהות של ראש בנ"י, שגם אם יהיו עליו קסדות כמו ג' תמוז, המהות שלו לא תשתנה-
אני בוחרת להיות רגל.
בוחרת להיות רגל שמחוברת לראש.
ואני לא יודעת מה יהיה עם העולם, לא יודעת מה יהיה עם הטומאה, לא יודעת מה יהיה עם המשיח, לא יודעת מה יהיה עם הבכי והכאב, לא יודעת מה יהיה איתי, אני לא יודעת כלום. (סיכמנו כבר שלרגל אין שכל לא?)
אני יודעת רק דבר אחד – שיש לנו אבא קדישא וממילא אין מה לדאוג. אין מה לדאוג.

*

"וכאשר נשמה פרטית אפשר לה להתקשר בנשמה הכללית שלה ע"י זה
אין לך המשכת חיות גדולה מזה.
וגם אם לעת עתה אין נרגש הוא בכוחות הנפש הבהמית
אין זה משנה את העניין."