סיפור עדיין בלי שם

הערה: דמויות בדויות לחלוטין.
אתן יכולות לקרוא את ההתחלה של סיפור אחד שאני כותבת ולהגיד לי מה אתן חושבות…?
חיים ואני שוכבים בתוך השיח, המשקפות מוצמדות לעינינו.
"יימח שמם!" מסנן חיים בשקט ומסיר את המשקפת מעיניו. "רשעים ארורים…" המבט בעיניו הוא מבט של זעם וכעס. "איך הם מעיזים?!" רושף, "את משה?! איך הם מעיזים אפילו לגעת בו??! תאמין לי, " הוא פונה אליי, ואני מוריד את המשקפת מעיניי. "שהוא היה הבחור הכי אמיץ שהכרתי, "
דמעה סוררת זולגת מעינו של חיים, והוא מוחה אותה בידו במהירות. פרטיזנים יהודים לא בוכים. פרטיזנים יהודים נלחמים. בכל הכח. אסור להתייאש. בכל הכח. נלחמים על החיים, נלחמים על החרות, נלחמים על הנשמה היהודית.
חיים ומשה הכירו עוד מגיל ארבע, לפחות כך אמר לי משה, בעיר לודז' שבפולין. אני בהחלט מבין את חיים. הוא החבר הכי טוב שלי מאז שברחתי מהגטו בוורשה והגעתי לכאן.
הוא האדם היחיד שיש לי לאהוב עכשיו, כי המשפחה שלי… שרה'לה… נחמן הקטן… אבא ואימא, הם… הם כולם אינם…
אני מרים את ראשי ומביט אל פיסות השמיים השחורות שמבצבצות מבעד לצמרות העצים, אני אוהב אותך אבא, אני אוהב אותך אימא, שרה'לה ונחמן צדיק שלי. ותמיד אוֹהב אתכם. מנשה.
חיים דוחף את כתפי ומחזיר אותי למציאות.
"מנשה. 'סתכל שם." הוא לוחש ומסמן בראשו לפנינו.
מול עיננו עוברת שיירה של כשלושים חיילי אס.אס, לבושים במדי המוות, רובים ארוכי-קנה אחוזים בידיהם.