פרדוקס תקין

לעולם לא אפסיק לרדוף אחריה
?
אפשר לומר שטבע האדם הוא – אדם שמח. אבל באותה מידה אפשר לומר שטבעו הוא עצבות.

וזה לא פרדוקס, כי שניהם יכולים להיות ביחד, המעולם לא פגשנו אנשים עם פיצול אישיות? והרי נולדנו כאלה.

ואם במשך השנים נחתם הסכם בין הצדדים, והשמח והעצב הכריזו על דו קיום בשלום, בלב שלנו עדיין נלחמים.

שהרי תהליך האיזון (העיגול) עוד לא התחיל אצלנו, כולנו עשויים קצוות.

זה מופרך לדמיין נערות שמחייכות כל הזמן? מופרך. ובכל זאת אני מדמניית אותן, חייכניות, צוחקות, זוהרות, ושום דבר לא מעיבעל אושרם. זה בערך כמו לדמיין עץ שצומח במים מלוחים, אבל חכמי הטבע יודעים, יש דברים כאלה. וחכמי הנפש יודעים לומר – אנשים שמחים, יש דברים כאלה.

אני יודעת לומר האם יש נערות שמחות? לפחות לא הזאתי שמשתקפת אליי מהמראה.

אבל זה יתכן, כי הפורדוקסים הם השולטים בעולם. הלוואי ויכולתי לחייך לכולם, גם שמצבי הרוח שלי משתנים, הלוואי ויכולתי לצחוק בחופשיות, לתת לשמחה להציף את כולי, לשלוח את העצב לגלות בסיביר ולצאת לרחוב לרקוד את שגרת חיי.

לרקוד?? יודעים חכמי החסידות לומר, לרקוד את שמחת ירושתי. אבל כרטיס טיסה זה יקר, ובנתיים העצב נשאר בלבבות כולנו, ובמקום לתהות איך אפשר להקים גשר בין הלבן השמח לשחור האפל, איך אפשר לחיות עם פורדוקס בתוכנו, נחבר לגופנו כנפיים, ירושה לנו מאבותנו.

ואיתן נטוס לימי הביניים, נדלג עם תהומות של עצב ואובדן, וכשנגיע, נלך לבקש מדוד שמחה, ונשאל אופטימיות מהרמב"ם.
(או בקיצור דרך חכם: נלך ללמוד את כתב הירושה שהוריש לנו דוד מלך ישראל, חי וקיים)
(הטקסט נכתב כחלק מעבודה בתנ"ך, מקור: הפטיש שקודח לי במוח)