כשחוזרים מ״שם״

רשמים אחרי שבקרתי במוזאון השואה
תפרקי…
קשה, כואב, מכווץ את הלב
ההרגשה הזאת לא עוזבת אותי מאז שעזבנו את המקום
כואב לי אליהם ואין לי מושג מה היה קורה אם אני הייתי שם…

האם גם לי היה כאלה כוחות נפש? האם גם אני הייתי מגייסת את כול הכוחות שלי כדי לשרוד? האם אני הייתי יכולה להמשיך לרצות? לרצות לחיות? לא להתקפל ולהיכנע מול כול הרוע הנוראי הזה?
אני לא יודעת וזה כ"כ מפחיד
האנשים האלה גיבורים.

בעיני מלאכים. אנשים שאני לא חושבת שאגיע אי פעם לרמה שלהם. של חוזק פנימי, של עוצמה וחוזקה כזאת לרצות לחיות.
ואני חושבת על גרמנים. אנשים שכנראה סבים וסבתות שלהם היו נאצים. אלה שעשו לעם שלי את מה שהם עשו. איך אני בכלל יכולה להסתכל להם בעינים. אלה חיות אדם. אנשים שאיבדו צלם אנוש. שאנושיות היא לא מילה שנמצאת בלקסיקון שלהם. אנשים שירדו מדרגת אדם לבהמה. גסה, שוסעת, חסרת כוח רגשות אנושיים.
זוהי תכונה והיא עוברת לדורות הבאים. והיא מפחידה איתי . מאוד.

על אלוקים לא שואלים שאלות במקום כזה. כי אין מה לשאול. וכול שאלה שאני ישאל תהיה כפירה. ואני לא כופרת, אני מאמינה. לא מנסה לבין את תוכניות האלוקים. כי אין מה להבין זה מעל כול שכל והבנה אנושית.

ורק כואב לי. על האנשים האלה . שטעמו טעם מר כ"כ של סבל. שידעו טעם של רעב אמיתי מהו. של חרדה, של נטישה. של פחד קיומי תהומי. של שנאה עיוורת כ"כ. של הפחד על כול מה שהיה. הפחד על החיים. ההרגשה שכול רגע הם יכולים להגמר וזה לגמרי לא בשליטתם. ההתבגרות המטורפת. על הילדים שהפכו למבוגרים בעל כורחם. על העיניים העצובות שאין לי מושג מה הם זועקות. אך גורמות בתוך הלב שלי לסערה ענקית ככ ששמות אני לא יכולה לתת לה.

כואב לי על הזרות, על הרגשה שלא מבינים אותם. הרצון לשקם ולהבריא אך הקיר האטום של הצד השני. הרצון לחזור להיות חלק אך אין מי שיקבל אותם. הרצון לראות זמנים יפים יותר.
ומגיע להם כ"כ . לאנשים הגיבורים האלה. המלאכים האלה. מגיע להם כ"כ.
ה' נתן ה' לקח יהי שמו מבורך
בגן עדן תהיה מנוחתם.