מאמינה לך/ 4

ניסיונות, ורוע והתמודדות.
לפרק הקודם

זה קצת כבד הפעם 😉 תחזיקו ראש!
אני מטיילת עם אחי הקטן ביער, הרוח שורקת לנו על הפנים ואני כמו כל אחות טובה חוקרת אותו בנוגע למצבו הכיתתי, חברתי, וכל מה שיש. [למרות שלפי דעתו אני כנראה יותר חופרת…]
"איך היו היום הלימודים?"
"בסדר."
"נו, תפרט. איך אפשר להתחיל שיחה מבסדר?"
"נו, כוזרית. בסדר."
אני מחמיצה את פני ואז מחייכת כשאני מוצאת עקבה של חוגלה על החול של היער. אני מראה אותה לאחי ופוצחת בהסבר פילוסופי על איך מזהים עקבות של בעלי חיים. חוגלה למשל, שלוש פסים מסודרים בדרך מסויימת, עקבה קלה לזיהוי.
טוב, הוא שותק.
ומאחר שקצת נמאס לי לדבר לאוויר לצידי, כמה שהוא נעים, אני נוקטת במוצא אחרון ושואלת אותו מה הוא למד בגמרא השבוע, בחברותא שלו עם עוד אח שלי [הקטן ;)].
"אני כבר בדף ד' עמוד א'" הוא אומר בגאווה ואני מחייכת וממהרת להפגין ידע בנושא [מום מלידה. אני מסוג האחיות הכל יודעות 😉 ].
"כבר למדת על יסורים של אהבה?" אני שואלת, מחכה לתשובה. נראה לי משום מה שזה בדף ה'. [ובדקתי עכשיו, ובאמת צדקתי 😉 מגניב!]

"לא. כוזרית, מה זה יסורים של אהבה?"
אממ. טוב, אני הכנסתי אותו לכל הסיבוך הזה, אני אצטרך לפתור אותו. אני מוציאה גמרא שבמקרה הייתה לי בתיק [כנראה נשארה שם מלפני כמה זמן….] ומתחילה להרצות לו.
"אמר רבא, ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'." פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שנאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ומתורתך תלמדנו." ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

"אממ?" הוא ממלמל, ואני מבינה שהוא יודע ארמית בדיוק כמו שאני יודעת, ולא אין פירוש או גמרא.
"אז ככה" אני מתנדבת להסביר. "הגמרא מספרת על מאמר מרבא, ויש אומרים מרב חסדא. זה הולך כך:" אני נושמת עמוק את האוויר והיופי. "אם אדם רואה שמגיעים לו יסורים, יחפש במעשיו כדי לראות אם חטא. אם חיפש ולא מצא, כנראה שהיסורים הם יסורים של ביטול תורה, שבאים כעונש על כך. וחיפש, ולא מצא עוון ביטול תורה, כנראה שהיסורים הם יסורים של אהבה."
"ומה זה יסורים של אהבה?" הוא שואל ואני חושבת שנייה.
"יסורים של אהבה הם יסורים שבאים כי ה' אוהב אותך, ככה זה נשמע, לא?"
הוא מביט לחול השרוע מתחתנו ומצביע לי על פרח ורוד. "כוזרית, נכון פרח יפה?"
"מה הקשר?" אני מתרגזת על ההסטה הבלתי צפויה של נושא השיחה.

"סתם" הוא מהורהר. לא מתאים לו. "אם ככה, כל היסורים הם יסורים של אהבה, נכון? אם ככה, מה מיוחד בהם?"
"אהה." אני מחייכת ומתקנת את עצמי. "באמת, מיד אחרי מה שהקראתי לך מדף ה', הגמרא מביאה מחלוקת של שני אמוראים- מה הם יסורים של אהבה? לפי אחד האמוראים הם יסורים שלא גורמים ביטול תורה, ולפי השני יסורים שאינם גורמים ביטול תפילה."
"אבל כוזרית, למה צריכים יסורים של אהבה? למה צריכים יסורים בכלל? הרי ה' הוא טוב!" הוא מוחה בלהט.
אני סוטה לרגע מהנושא. "תראה, זאת שאלה שיש לה כמה כיוונים. אבל בעצם, אולי אתה שואל גם על ניסיונות, נכון?"
הוא מבין למה אני מתכוונת, החכם הקטן. "כן, בעצם. למה ה' נותן ניסיונות? למה? זה ממש לא יפה להתעלל במישהו רק בשביל לראות אם הוא יעמוד בזה!"

"תראה" אני מרצינה. "ה' הוא מעל הזמן, אתה יודע מה זה אומר?"
"שהוא יודע בדיוק אם הבן אדם יעמוד בניסיון?" הוא מהסס, ואני מחייכת.
"בול. תראה, בספר בראשית פרק כ"ב פסוק א' מופיע פסוק, והפרשנים שואלים בדיוק את אותה השאלה. מה זה ניסיון? הלא ה' ממילא יודע מה אנחנו עושים, אז בשביל מה בכלל הניסיון?"
אני שולפת דך מקורות שקיבלתי משיחה, ומקריאה לאחי את המילים [שמשום מה באמת מקשיב…] "זה מה שהרמב"ן, ר' משה בן נחמן, אומר על זה: עניין הניסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "ניסיון" מצד המנוסה. אבל המנסה יתברך יצווה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצווה אותו בניסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה."

"בעצם, הבנת את מה שהרמב"ן כותב פה?" אני שואלת בקלילות.
הוא מנענע בראשו לשלילה, ואני מסבירה שוב. "הרמב"ן בעצם אומר כמה דברים. דבר ראשון, הניסיון הוא ניסיון רק מצד המנוסה, כלומר, רק מהצד של בן האדם, כי ה' יודע ממילא מה יהיה. הרמב"ן מוסיף פה גם שבעצם הניסיון בא להוציא דבר מן הכוח [הידיעה של ה' שהאדם אכן יעמוד בניסיון], אל הפועל, לעולם המעשה, וממילא שיקבל עליו האדם שכר. ועכשיו נעבור לחלק המעודד, טוב?"
"כן."
"אז הרמב"ן בעצם כותב, לקראת הסוף, שה' נותן נסיונות רק לצדיקים, שהוא יודע שהצדיק באמת רוצה ואוהב אותו, ולא בוחן רשעים שלא ישמעו לא, וממילא, כל הניסיונות הם לטובתנו האישית."
"אז מה לגבי יסורים של אהבה?" הוא שואל, ואני ממשיכה מאותו קו מחשבה.
"יש כמה סיבות ליסורים. דבר ראשון, גלגולים. אתה יודע, אח קטן, שפעם הנשמה שלך הייתה שייכת למישהו אחר, לגוף אחר? אבל שהיא הגיעה למעלה, הנפש שלך, רצו שהיא תרד שוב, לכמה שליחויות. יכול להיות ששאלו אותה: תגידי, מה את מעדיפה, שעה בגיהנום או חיים שלמים של סבל בעולם הזה?"
"והיא בחרה בעולם הזה?" הוא מבין.

"כן, היא בחרה בעולם הזה. ואז היא מגיעה לעולם ומתלוננת, למה? למה אני סובלת? אז כן, זה כי היא שכחה שהיא בחרה בזה. ויש עוד סיבה, רוצה לנסות לנחש?"
הוא מושך בכתפיו ואני מחייכת אליו. "כי לפעמים, יש נשמות שיורדות לעולם [הגענו לזה בגלל שסיפרתי לו על ר' יוחנן שכל בניו מתו… ור' יוחנן היה צדיק עצום! (למי שרוצה מקור: מסכת ברכות, אני עכשיו אוחזת איתכן בדף ה' עמוד ב'). ] לקצת זמן, מבין? וה', מה הוא אומר? שהוא צריך להביא את הנשמות האלו להורים מסוימים, כי אלו נשמות קדושות שצריכות תיקון ממישהו מסוים, לקצת זמן. אבל למי הוא יביא אותן? רק למי שיש לו כוחות לעמוד מול המשברים, מול העובדה שיראה בנים מתים ויבין שהכל מה'. וכמובן, הוא יקבל שכר על זה. וזה גם מוביל אותנו לסיבה האחרונה: שכר ועונש. כתוב 'ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה', ולפי דעתי, אחד הדברים היותר מהותיים בקטע הזה זה ש… מה בעצם הפירוש שלו? אני אנסה להסביר. לפעמים, אני חושבת, הצדיק חוטא פה בעולם הזה, וה' מעניש אותו חזק חזק כדי שהוא לא יקבל גיהנום בעולם הבא. אם הצדיק היה יודע שזה טוב בשבילו, בוודאי היה שמח מאד!"

"ויש גם משפט כזה, יסורים מכפרים עוונות" הוא פותח את פיו לרגעים ספורים. "וככה ה' מכפר על העברות שלהם?"
"גם, כי אין מישהו מושלם לגמרי שמימיו לא חטא. וגם כדי לנסות אותם, לראות איך הם יתנהגו, ולהביא להם שכר על זה. בסוף, כמו שדיברנו על ניסיון, זה לטובה."
אנחנו מגיעים לסוף הטיילת ומתחילים לחזור הביתה.
אני מביטה בו, ואז פתאום צד את תשומת ליבי פרח בצד. אני מצביעה עליו. "רואה? זה דם המכבים!"
"למה קוראים לו ככה?"
אני חושבת לשנייה אם יאמין לתשובה באמת, ואז מושכת בכתפי ואומרת "מקור השם דם המכבים היא האגדה לפיה פורח הצמח בכל מקום בו טיפת דם מדמם של המכבים נפלה לארץ."
הוא עוצם את העיניים לשנייה, ואני משפילה מבט אל האדמה היפה של הארץ שלי. והדם, שהפך לפרח. [סתם מתפייטת לי פה חחח].

בלילה, לפני שהוא הולך לישון, הוא ניגש אלי לחדר ושואל. "כוזרית, למה יש רע בעולם?"
אני עוצמת את העיניים בעייפות לפני שאני פוקחת אותן שוב ועונה "כמה סיבות. כדי שנדע להעריך את הטוב, כדי שיהיו נסיונות וכדי שיהיה איזון. זה בקצרה."
אהה, ועוד לא דיברתי על זה שלפעמים אנחנו לא מכירים את חשבונות שמיים באמת, והרע הוא טוב. אני מחניקה עוד פיהוק אחד, ואחי מטלטל אותי בידו.
"יש לך איזשהו משהו יותר מושקע על זה?" הוא שואל ואני מרגישה חפפנית על זה שבכלל נתתי מקום לשאלה הזאת.
אני שולפת מהכיס דף מקופל. ומקריאה, שוב, מקור אחר. "זה קצת עמוק" אני מזהירה. "אז תתרכז, טוב?"
אני כמעט מתחילה להקריא, רק אז נזכרת בהקדמה. "מסופר בתלמוד שה' הראה למשה את כל החכמים ואת כל הדורות. כשראה משה את ר' עקיבא מלמד תלמידי חכם, ואיזה תלמיד חכם הוא היה, שאל את ה'- מה היה סופו? הראה לו ה' את סופו של ר' עקיבא, שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, וכך מת. שאל אותו משה: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? ואמר לו ה'- שתוק, כך עלה מחשבה לפני. ומפרש הרב קוק על זה [כן, אני ממש ממש ממש אוהבת את המפרש הזה, אז עוד תשמעו ממנו…] החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקראו להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם. למשל אפלת הלילה כשהיא לעצמה אינה מקובלת, בהתמזגה אמנם עם אור היום וישקלו זה לעומת זה היא נכונה. כן הצער מתמזג עם השמחה והנחת וכיו"ב. אמנם לפי ערך גודל החיים כן יהיו גדולים רישומי ההפכים שלהם. מובן הדבר שתכלית הכל הוא הטוב והנחת, העדן והעונג, הצער היגון והמרירות אינם באים כ"א לשימוש, כדי להמתיק על ידם את ערך הטוב והעידון, ע"כ מי שלא ידע את גדולת ערך החיים בכללם, וכמה גדולים הם במושגם העמוק של האושר והשמחה לפי האמת הנצחית, הוא כשיסתכל על חלק אחד של צער ויגון ישתומם על מעשה ד'. אבל החותך חיים ב"ה, שלפניו נגלו כל צפוני החיים לכל עמקם ארכם רחבם וגבהם, הוא יודע שאותו החלק של הצער שנראה נורא מאד, אינו כ"א כערך גרגיר החרדל והמלח הבא לתבל את הקדרה שמבלעדה היתה מחוסרת תבלין. ע"כ הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלקית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלקים".'

הוא מהנהן אלי במבט השמור למקרים בהם הוא- לא- הבין- כלום ואני נאנחת. אמרתי לו להקשיב, לא? "הרב קוק בעצם אומר פה, בעין האיה, שהחיים הם לא רק טוב ולא רק רע, הם שניהם ביחד, וזה בדיוק כל היופי שלהם. הם טובים ורעים, ורק איש חכם באמת יוכל להבין שהרוע הוא הכרחי, בדיוק כמו הטוב. שהחושך מאזן את האור, ומי שלא ידע כמה מתוק הוא אור לעולם לא ידע להעריך אותו. ואותם יסורים שבאו על רבי עקיבא היו כאין וכאפס לכל הטוב שהמתין לו בעולם הבא, שם."
הוא מקבל את התשובה והולך למיטה. השעה מאוחרת מאד גם ככה.
ואני? אני נשארת באותה תנוחה וחושבת.
שתוק, כך עלתה במחשבה לפני.

נזכרת בפרשן אחר שאמר שהשתיקה היא התשובה, שיש מקום שבו מחשבה, היא דבר גבוה בהרבה מדיבור. ואז, שום דיבור לא יוכל להסביר את זה.
נראה לי שמצאתי עוד תשובה. מה זאת אמונה בה'. לשאול ולברר את הכל. ומצד שני, גם לדעת לפעמים שלא את הכל תבין באופן מושלם. לא את ההנהגה של אלוקים. אין לך את המוח שלו. אבל עדיין, צריך לשאול. לדעת מה לענות לעצמך.
ובכל זאת? ההפכים האלו נשמעים לי כל כך באים ביחד. להבין שאנחנו לא אלוקים, אבל אנחנו כן יכולים לקבל תשובות. אמת. וגם אם זו אמת שלא נבין את כולה, היא אמת. ואולי, חוסר ההבנה שתוקף אותי לעיתים זה… ניסיון בעבודת ה', שאבדוק ואחפש עוד תשובות, שאדע יותר.
וכאן, עם המילים האלו, אני נרדמת [מעייפות, ואל דאגה… כבר אמרתי שמע.] ולכן הפרק נגמר.
ביי בנות, תודה שקראתן עד כאן!
אשתדל שהפרק הבא יהיה יותר קליל 😉