מאמינה לך/ 3.

כל כך קצת מאמינים בה'? למה יש כל כך הרבה מצוות? וסטייה קטנה בנושא חוק השבות 😉
לפרק הקודם

תהנו, ואם יש שאלות, אני פה…
"אם יש בתורה כל כך הרבה אמת, אז איך יש כל קצת המאמינים בה'? הלא כל מי שיחקור לעומק יגלה את דת האמת- היהדות. אז איך היא נשארת הדת הקטנה בעולם? לא חסרים חכמים בשום מקום שיגלו את היהדות, לא? וגם אם מה שקטן הוא איכותי, לא הגיוני שכל העולם טיפשים ורק אני חכמה… אם מחפשים מספיק טוב אז איך זה הגיוני שלא כולם או כמעט כולם יהודים?"

שושי אפילו לא מחכה שאומר שלום כדי להתחיל לשאול, ואני רואה בזה סימן טוב, של התעניינות. נראה לי.
"שלום" אני לא שוכחת את נימוסי אפילו במצבים כאלו.
"שלום שלום. רוצה לענות?" היא פותחת את פיה וצוחקת, ואני מרגישה שעכשיו דווקא כן מצאתי מישהי ששוכחת את נימוסיה, וסתם, לא משנה באיזה מצב. נו, טוב.
הרי גם אני חסרת טקט ידועה לשמצה, ובסוף, מה אכפת לי?

"היי, את חיה, כוזרית יקרה?" היא מנופפת לי מול הפנים, מלאת מצב רוח.
"רוצה תשובה?" אני מתרצנת.
"תמיד" היא עונה, גם היא ברצינות.
"הסיבה הראשונית היא שבני אדם רוצים חיים קלים. זאת הסיבה שבן אדם קונה משרתת, מעסיק עוזרת ומשתמש בחשמל. בשביל זה הוא מוכן לחיות קצת פחות ברמת נוחות טובה, ולהשקיע את הכסף שלו בזה. הדת הכי קלה שיש, היא נצרות. וזאת גם הסיבה, אגב, שהיא אחת הדתות הגדולות ואם אני לא טועה אפילו הגדולה מביניהן.

בני אדם אוהבים להרגיש חלק ממשהו גדול- ענק, ומצד שני לא להתחייב. תראי, לדוגמא, הנצרות דורשת הרבה, לא אגיד. אבל דבר אחד היא לא דורשת: מעשים. לכן רוב בני האדם יקחו אותו כ'לטעום, אני מאמין ואפילו משוייך לדת' וכנראה גם לכן הרבה פחות יבחרו ביהדות. כי יהדות זאת דת של מעשים, מבינה? זו דת של לחיות, וכן, יש שיתלוננו שיש בה יותר מדי מצוות, ומה אכפת לאלוקים מה אני אעשה בבית הקטן שלי?"

"מה באמת אכפת?" היא שואלת.
"אז כאן בדיוק הטעות. התורה לא מחפשת להשאיר את אלוקים לשמיים, אלא ודווקא להוריד אותו לארץ, לעולם שלנו. והפרטים הקטנים, כך כל ילד ידקלם לך, בסוף יוצרים תמונה גדולה, אמיתית. תארי לעצמך תמונה שמורכבת מחתיכות גדולות ובסוף חסרה עוד חתיכה קטנטונת… זה חסר! מבינה? דווקא המצוות הקטנות האלו, מצוות שמכונות 'מצוות שהאדם דש בעקביו' כלומר מזלזל בהן, הן החשובות, כי הן בונות עולם, את החיים!"

זאת ששושי ממשיכה את השיחה, מטה אותה לכיוונה הנכון. "אפשר שנייה לחזור לנושא הקודם?"
אני נאנחת. "סליחה, אז על מה דיברנו? תזכירי לי?"
"על הדתות" היא מחייכת, גאה בעצמה על הזיכרון.
"אהה… אז דיברנו על זה ששאר הדתות עושות חיים קלים?" אני מקמטת את מצחי, מנסה להיזכר.
"כן" היא עונה.
"נו, אז לא ענינו?" אני תוהה.
"יש עוד תשובה? סתם מתעניינת…" היא מחייכת, ואני שמה לב לזה שמצב הרוח שלהו מהבוקר ממש נחמד. בטח נזכרה שיש לה פגישה איתי, עשה לה את היום.
אני זוקפת אגודל. "יפה שאת מעמיקה. רוצה להמשיך?"
"כמובן."

"שמעתי פעם שרוב בני האדם, סטטיסטית, ממשיכים בדת של הוריהם, אבל עדיין לא מצאתי לזה הוכחות, אז נעזוב את זה לרגע. תחשבי שנייה איזה שם יצא על היהדות לאחרונה- בסדר?" אני שואלת והיא מהנהנת לרגע במחשבה, אחר עונה.
"אממ… אני חושבת ששם קצת רע, שם שרק אנטישמים יכולים לתת…"
"בדיוק." אני מתפרצת לדבריה [רק כי אני מתלהבת] "האנטישמים אכן מוציאים עלינו הרבה סטיגמות, ולמה זה גורם לדעתך?"
היא מביטה בי. "רוצה לדבר בעברית?" שואלת. "אני מרגישה טיפשה באופן לא נורמלי."
"עדיף להיחשב טיפש ואחר כך לדעת את האמת מאשר להישאר טיפש לתמיד…" אני ממציאה משפט מעודד.
"את רומזת משהו?" שושי מקמטת את גבותיה. "כי אני לא בטוחה שהבנתי" קורצת.
"וטוב שכך. מה שכן, את לא יודעת כמה שאלות אני שאלתי. אבל זה שווה את זה, כי יש לך תשובות, ואתה לא מטאטא דברים מתחת לשטיח, כי אז הם יציצו מתישהו ואז אתה פשוט תעזוב את הדת, כי יהיו יותר מדי שאלות."
"טוב, ולענייננו, עוד תשובה?"

אני מתחילה לקלוט את הכישרון האגדי של שושי, שלאו דווקא קשור לחכמה, אולי חכמת חיים. להיות ממוקדת. "כן" אני מנערת את עצמי בכוח מהמחשבות. "אז אם לדוגמא היית נוצריה שלא מאמינה בדעת שלך אבל כן מאמינה בקיומו של אלוקים- איזו דעת לא היית בודקת?"
"יהדות" היא עונה, מהוססת.
"בדיוק. מרוב שם רע שיצא ליהדות, אנשים פשוט מסירים אותה אוטומטית מרשימת התפוצה שלהם ומהאופציות, וככה הדת נשארת קטנה. גם עצם זה שהיהדות לא מקבלת ישר גרים- אולי גם זה גורם לפעמים לאנשים להתייאש…"

"הבנתי. אז למה אנחנו לא מקבלים גרים מהר? אנחנו הרי רוצים דת גדולה!" היא מציינת את מה שהיה מובן מאליו. בשבילה.
"יש לך טעות אחת במשפט" אני נינוחה.
"מה היא?" היא פוערת עיניים בתימהון. לא מבינה.
"דבר ראשון: אנחנו לא רוצים דת גדולה, אנחנו רוצים דת של אמת. זאת הסיבה שאנחנו דוחים גרים- כי היהדות היא לא סתם דורשת. היא דורשת את הלב, ואם הלב של מישהו בטוח ביהדות הוא יתעקש- וכך נהיה בטוחים שהוא לא מנסה להתגייר מסיבות אחרות."
"כמו מה?" שושי נראית לי מרגע לרגע כאגוז קשה לפיצוח יותר, אבל אני לא מאבדת את סבלנותי התמידית [פחח תמידית, זה רק ליד החברות!]
"כמו לדוגמא, חוק השבות. אם למישהו יש אבא או אמא יהודים הוא יכול לעלות לארץ."

"כן…" היא מבינה, ואני ממשיכה בדברי:
"אבל כידוע, אולי בעצם יהיה נוח להם יותר לעשות גיור רפורמי… איזה חור בחוק!"
"מה קרה? על מה התעצבנת?" היא שולפת סוכריה משום מקום ומכניסה לפה, מוצצת.
"חוק השבות. תחשבי על זה שנייה, זה הציטוט: "לעניין חוק זה, 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת". אני מצטטת, גאה בזיכרוני שרק כרגע לא בוגד בי "זכות העלייה ניתנת גם לילדיו ולנכדיו של יהודי. תראי, חוק השבות קובע שתי קטגוריות של זכאים לעלייה: יהודים. ולא-יהודים הזכאים לעלות לישראל כאילו היו יהודים."
"מה? לא ראיתי שום דבר בחוק שהוא גרוע."

"תראי, לא כתוב פה גיור כהלכה. כלומר, בגלל מילה אחת, הגיוני שיהיו פה אלפי רפורמים או אנשים שבאמת רצו להתגייר אבל טעו בדרך, חשבו שזה אותו דבר. לו היו בודקים את העניין לפני שעלו לארץ היו לבטח מסדרים את זה, אבל כנראה שעכשיו… לא. שלא לדבר על זה שהגיור אצל רפורמים זה פחות לדחות את הגרים ולבדוק שבאמת רוצים להתגייר, וזה ממש לא טוב."
"צודקת" היא מסכימה. "אז מה נעשה אם זה?"
"בתור שתי נערות חסרות ישע?" אני צוחקת.
"כן, בתור כאלו."
"נראה לי שכלום, חוץ מללכת להפגנות, אבל בזמן האחרון לא באמת שמעתי משהו על זה… " אני מלמלת.
"ובתור מדינה?" היא ממשיכה את קו המחשבה שלי.
"בתור מדינה? בהחלט נצטרך לטפל בזה…"
"איך?" היא ממשיכה לשאול שאלות שאין לי תשובות.
"אהה" קולי עמום, ואני מסתירה פיהוק. הגיע הזמן ללכת הביתה ול-י-ש-ו-ן! יאוו איך שאני עייפה!

"היי!" שושי שוב מנופפת לי מול הפנים ואני פותחת את העיניים מהר. "כן?"
"תגידי, יש לי בת דודה, ממש חמודה. היא שמעה מה אנחנו עושות ורוצה להצטרף. מה דעתך? אבל אני מזהירה מראש, היא תתן לך אתגר גדול!"
"במה אתגר?" אני ניעורה.
"יש לה שאלות פילוסופיות ממש" שושי מדקלמת.
"לא נורא" אני מחייכת. "העיקר שזה לא בשביל להתריס, וזה באמת שימושי."
"אממ" היא מסמיקה, חושבת לעצמה שניה "אבל כן יש לה שאלות מוזרות…"
"כמו מה?" אני שואלת.
"פרדוקסים, את יודעת. האם ה' יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים, וכולי." היא מסמיקה עוד יותר.

אני צוחקת. "היא יכולה לבוא, אבל בגלל הקטע עם כמה- שימושי- זה- יהיה- ביום- יום וכמה זאת שאלה מתחכמת כנראה פחות נעסוק בזה פעמים הבאות… אולי מאוחר יותר, סבבוש?"
"סבבה" היא מאשרת, ואז נזכרת גם היא שהיא חייבת לעוף.
ושוב, אנחנו נפרדות, עד לשבוע הבא.
מקווה שתבואו איתנו גם 🙂
בכל מקרה, כן או לא, יום נהדר לכן!
וניפגש בפרק הבא, על קשיים וניסיונות…
אם יש שאלה או שאת רוצה להצטרף גם [שם?] מוזמנת לכתוב, ואענה בעז"ה.
יום טוב!