מה אומרות?

להמשיך? לעשות בלוג?
*
מוסי הביטה בשקט על הים הדומם, הגלים נחו את שינתם הלילית, ירח ענק ולבן הביט בה, כאילו אל זרה, שלא שייכת לכלום. וזה בדיוק מה שאת מוסי, זרה, נטושה. לא שייכת לכלום!. שום דבר!.
הסמארטפון שלה רטט בכיס המעיל.
חני לוין-הודעה קולית.

למוסי לא היה עוד כוח מיותר היא רק רצתה קצת שקט ומרחב לעצמה ולמחשבות שלה.
כל החברות שבעולם לא יכולות לעזור כרגע, והן לא מבינות.
״מוסי אני יכולה לשבת לידך?״ קפצה מלכי אל תוך הכיתה, לועסת מסטיק מנטה, חולצה חצי בחוץ חצי בפנים, השיער המתולתל שלה פזור, כנראה לא הספיק להסתדר לפני יציאה לתיכון, כולה מחייכת וזורחת. היא זרקה את הילקוט אל הרצפה, ומוסי הביטה בה כאילו נפלה מאיזה חללית.
מוסי המשיכה לשתוק ומלכי כאילו לא הבחינה בזה,
״אז מצוין! ניהיה חברות! תודה שאת מרשה לי לשבת כאן״.
״בשמחה״ אמרה מוסי בציניות וצחקה על עצמה.
הרעש של הגלים הבאים והולכים הנחיתו את מוסי שוב על הגלובוס. מחייכת לעצמה חיוך קטנטן, של נוסטלגיה. רגליה מקופלות והראש שלה מונח בין שנהם.
בוכה את דמם הקר.

***

״אמא אני לא אוהבת כריך עם טונה! לא אוהבת!!״. חיהל׳ה הזיזה את רגליה קדימה אחורה עצבנית.
״חיה׳לה! במקום לבכות תודי לאמא שהכינה לך אוכל, בסדר? היום יש עם טונה ודי״. אין לה אפילו טיפה של כח מיותר והבוקר הזה מדי ארוך לה.
״אוףף! אבל אמא״. הילדה בת השבע לא מוותרת.
״חיהל׳ה פלדמן! ככה מתווכחים עם אמא? זה ממש לא יפה, אמא קמה מוקדם בבוקר אחרי שנת לילה קצרה מאוד והכינה לכל הילדים יציאה לבית הספר, תפסיקי לבכות הרגע וקחי את הילקוט, אבא יוצא עוד שתי דקות״. היא מכניסה לילקוט של מנדי את ספר חשבון והקלמר שלו.

״בוקר טוב אמא״ דסי מציצה למטבח שנראה כרגע שדה קרב.
״בוקר אור חמודה. יופי שקמת אני חייבת עזרה״. היא פותחת את המקרר, שותה בקבוק מים קרים. מה שבטוח.
״אמא כבר כמעט שמונה! נגיעה מה-זה מאוחר! יש לי מבחן היום!״ מירי עצבנית ומתוחה מכרגיל. מבחן בתורה עם המורה הורוביץ זה לא צחוק!.
״אוי ווי! איפה אבא?״ מושקי פלדמן לא מבינה מאיפה באים לה כוחות לצעוק על הבוקר. כנראה להיות אמא ל10 ילדים זה קצת יותר ממה שהיא חשבה.
״דוידי איפה אתה? הילדים צריכים לצאת!״. אוף. זה ל היום שלה.
״אני מגיע״. דוידי יורד במדרגות במהירות. חמישה לשמונה!.
״לאוטו מהר! כולם!״. מושקי מנופפת שלום לילדים שלה.
אחרי שתי דקות כולם ישובים במכונית, נאנחים על הבוקר הקצת לחוץ שהיה להם.

דסי כיתה י׳׳א קריות
שטערנה כיתה ט׳ קריות
מירי כיתה ח׳ יסודי
דבורה כיתה ו׳ יסודי
מנדי כיתה ה׳ חיידר
חיהל׳ה כיתה ג׳ יסודי.
דוידי מסיים את הסיור הקטן וממשיך לעבודה. אין זמן לבזבוזים. יש להם הרבה כסף, לא זו הבעיה, אבל הוא כבר כמה ימים לא הגיע למשרד והדברים כמו צועקים עליו.
הוא פונה שמאלה ואז עוד פעם שמאלה ומגיע לבניין גדול וחדש של משרדים מודרניים. הוא מסתכל אל השמיים, ברקים מאירים באור לבן אטום, הוא מפנה עיניים אל האבא הגדול והנורא. הכל ממנו. ושום דולרים ירוקים לא ישנו את זה.

***

דלת הבית נפתחת אט אט.
מוסי מנסה לא לעשות רעש. שאף אחד לא יתעורר.
להפתעתה אבא ואמא יושבים בסלון. עם כוס תה, ברור. כל כך אנגלי. היא מחייכת לעצמה.
״מוסי? איפה היית?״ האמא האנגליה מחליפה צבעים.
״אא-אני?״ היא מתחילה לגמגם. מחווירה באחת כששמה לב על המכנסיים שמתחת לחצאית. טיפשה אחת! מה איתך?!.
״אלה מי?״ אבא שלה נותן בה מבט של ׳תפסנו אותך׳.
״סתםם-אהה. ממש סתם. עשיתי הליכה קצרה״. היא מורידה את המבט. רק לא להסתכל על אבא שלה בעיניים.

״מוסי. את הבת שלי ואני אמא שלך ואת חייבת להקשיב לי! רייט? בבית הזה יש בחורים בגיל ישיבה, יש ילדות ביסודי ובתיכון, את בכלל לא הולכת להראות כמו שבאלך את מבינה?בבית שלי מתלבשים בצניעות. אין גישה לסמארטפונים ואין גישה לדברים לא מתאימים. ברור? הדלת פתוחה לכל הדברים האלה לצאת ומיד!!״. טלי קציר לא מאמינה על עצמה שהיא ככה. אבל נימאס לה. אין לה מנוחה מהסיפור הזה. השינה שלה קצרה והימים ארוכים וחבל לה שהיא מוציאה את העצבים על מוסי אבל אין לה ברירה אחרת.

מוסי מישירה לאמא שלה מבט פגוע. מלא בדמעות.
״אז אני יוצאת. כי אני מהדברים האלה״. היא פורצת בבכי מלא רחמים ורצה בכל כוחה אל הפארק שליד הבית.
פרק הדמעות.
מצטערת שכל פוסט שלי זה מתחבר איכשהו לים ולמים. פשוט אני לא יכולה אחרת??