חיות בסרט

העכברון הנ"ל הוא טלפון נוקיה פשוט ונחמד {שמפאת צורתו מכונה: עכברון} והחתול הינו ילד בכיתה ב', שמשאת חייו נכון להרגע היא להשיג את הטלפון.

המרדף החל. אני מחביאה את הטלפון גבוה, במדף הספרים, מקווה שאף אחד לא רואה, אבל ינשופית, אחותו, ראתה וגילתה לו בסודי סודות, כלומר צעקה לו מהחדר: "ח-ת-ו-ל, הטלפון במדף של הספרים! אל תגלה לה שאתה יודע איפה זה!!!!!"

לא לגלות כבר לא יעזור לחמדמדנו,  אבל מטרתה של הינשופה הערמומית הושגה. הטלפון בידיו של חתול. אני רצה אחריו מסביב לסלון ומבצעת תרגיל התחמקות מורכב ביותר, הכולל העמדת פנים שאני רצה לצד מסוים אך לרוץ בהפתעה אל הצד האחר. התרגיל אומנם פשוט, אבל על חתלתולון זה עובד. טיפה עינויים סיניים {משמע: דיגדוגים} והטלפון בידיי.

אני מקריאה סיפור לאוגר, האח הקטן של ינשופית וחתול ומניחה את הטלפון לידי בחוסר תשומת לב שמנוצלת מיד על ידי חתול, שמתגנב ולוקח את הטלפון כמו.. אהמ, ובכן, כמו חתול. הוא מחביא אותו בזהירות בין כריות הספה וממהר ללבוש פרצוף תמים. הסיפור נגמר ואני לוקחת את אוגר ינשופית ודולפין לקפוץ בטרמפולינה שבחוץ. חתול ממיר את המבט התמים בחיוך מנצח, שגורם לדולפין לומר בבהלה מזויפת: "אוי, פרצל, חתול לקח לך את הטלפון!"

"את לא יוד-עת איפה הוא, את לא יוד-עת איפה הוא" חתול מתחיל לזמר. ואני מפעילה את מניפולציותיי, החל מ"אתה לא מקבל ביסקוויט" {תגובתו: אני שונא ביסקוויטים} וכלה ב… עינויים סינים, שמסתבר שדווקא מוצאי חן בעיניו כיוון שאז מתפתח משחק הכולל אותי, את חסידה בת ה10 מצד אחד וחתול, דולפין, אוגר וינשופה מצד שני. הטלפון עדיין לא מוצא ממחבואו אך המרדף החל גם החל. חסידה פורשת כנפיה ומנסה לרדוף אחרי ינשופית ודולפין בעת ובעונה אחת, ואני מעדיפה להתמקד בחתול שנהנה מכל הבלגן.