האוצר בתוך התנור

חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק. היזהרו מתחליפים!
_
לא היו לי ספרים חרדים נורמלים לקרוא
ואז גיליתי את ליקוטי דיבורים.

נמאס לי מכל השירים שמשמיעים ברשתות השידור החרדיות
ואז גיליתי את הניגונים.

התעצבנתי שאין סרטים חרדים יפים
ואז גיליתי את הרבי היומי.

הבית שלי הוא בית יחסית פתוח. זה אומר ששמעתי שירים לא מתאימים מגיל קטן, ראיתי סרטים לא מתאימים מגיל קטן, וגם קראתי ספרים לא מתאימים מגיל קטן.
אני לא מוציאה את עצמי כבשה תמימה פה, כי ברור שגם הלכתי וחיפשתי את הדברים האלה בעצמי. כי…

יש שם אומנות. אין על מה לדבר או להתווכח בכלל. אני לא רוצה להתחיל לדבר על זה כי זה לא ייגמר, חמישה פוסטים מפוצצים יש לי על זה אבל זה לא מועיל לאף אחד וביננו – זה גם לא תירוץ.

אז החלטתי להפסיק. כי זה לא מתאים. והתייבשתי. כאילו נבלתי מבפנים.
כל הספרים האחרים שיעממו אותי. השירים היו תפלים. על סרטים לא היה על מה לדבר בכלל.
מה אני עושה??

התקשרתי למשפיעה שלי.
"אני לא יכולה… מרגישה שאני כאילו מתבשלת במיץ של עצמי.. כמה אפשר? בשבת ניסיתי לקרוא כמה ספרים הכל שיעמם אותי. בסוף קראתי חצי ספר שהיה על הספה, ספר נקי אבל עדיין… וגם לפני שבת בשבוע שעבר התחשק לי לשמוע שירים או משהו, והאינטרנט היה פתוח יכולתי לשים מה שאני רוצה, בסוף כדי לא לשמוע אז פתחתי אתרי בגדים וסתם בזבזתי שעתיים. מה לעשות?" פוף.

"אני כל כך מבינה אותך," היא אומרת, "זה נסיון קשה וענק… ואני מעריכה אותך המון שאת כן מתגברת. כל התגברות קטנה שלך אי אפשר לשער אפילו לאן היא מגיעה…" חיוך היא מצליחה להוציא ממני זה בטוח.
"לגבי הדבר עצמו. אמרת שספרים אחרים לא מעניינים אותך… מה כן מעניין אותך? את אוהבת לצייר, לכתוב, נכון?" נכון. מכירה אותי טוב.
"צריך שיהיה משהו שווה ערך לספרים לשירים ולסרטים. אם המקבילה החרדית לאותם דברים לא מעניינת אותך, לא מספקת – אז אל תלכי לשם… כי מה שיקרה הוא שתחזרי לאותם דברים לא מתאימים." נכון, זה בדיוק מה קורה…
"לכן תנסי שיהיה לך זמין משהו אחר. לא חייב להיות ספר… חומרי יצירה או כל דבר אחר, ואז כשתראי ספר על הספה הדבר השני יהיה יותר חזק… מבינה?"
בטח מבינה. "לא חשבתי.. על הכיוון הזה בכלל." אני מופתעת קצת, לטובה, "תמיד הייתי בטוחה שבמקום לקרוא ספר לא מתאים אני צריכה לקרוא ספר חרדי ואז זה שיעמם אותי.. אבל בעצם את אומרת שאפשר ללכת גם לדברים אחרים…" גאון, זה מה שהיא.
"בדיוק! אם ספרים חרדיים לדוגמא משעממים אותך – עדיף שלא תקראי אותם. שיעמום זה דבר שאסור ליפול אליו… לדאוג לפעילויות שאת אוהבת שימלאו לך את היום: אפילו לצאת לספורט למשל להליכות… כי אם משעמם לך – זה מיד מזמין נפילה."
"הבנתי… תודה!"
ומדברות על עוד דברים וכשאני מסיימת את השיחה אני יודעת שיש לי איזשהו מתווה-דרך. עכשיו רק צריך למצוא אותה.

שבת. התארחנו אצל דודים שלי לכבוד האין-סגר.
אחרי הסעודה לא התחשק לי ללכת לדירה שהתארחנו בה אז חיפשתי מה לקרוא. מצאתי ספר של סיוון רהב מאיר והחלטתי להתיישב עליו. "איזה יופי," קטלתי את עצמי, "בהזדמנות הראשונה אחרי השיחה עם המשפיעה את נופלת שוב…" לא שהספר הזה רע גמור, אבל הוא בהחלט שטח אפור מבחינתי. אבל אני אצל דודים שלי מה היה לי לעשות? אין להם בבית משהו אחר. אממ.

בסופו של דבר כנראה שהחליטו בשבילי. אחרי ההקדמה בת העמוד וחצי ועוד פסקה אחת הבנתי שהספר משעמם. מה אני אעשה עכשיו?!
קמה מהספה להחזיר את הספר, עוברת בעיני על המדף.
לא מעניין. לא מעניין. לא מעניין, לא מעניין, לא מעניין… ואז ראיתי על המדף ליקוטי דיבורים.
לפני כמה זמן שמעתי שהרבי הריי"צ כתב ספר עמוק מאוד על הזוהר, אבל אז הורו לו מהשמיים לשרוף אותו.
הרבי הריי"צ מאוד הצטער מזה, אבל אז הוא לקח את כל הביאורים העמוקים שרצה לכתוב – והכניס אותם, הבליע, בליקוטי דיבורים.
מאז חשבתי לעצמי שאני צריכה יום אחד 'להתיישב' על ליקוטי דיבורים, אבל אתן בטח יודעות איך זה עם דברים שצריך להתיישב עליהם, זה נשמע כל כך כבד שבסוף זה לא קורה. אבל שבת וממילא משעמם לי… מה כבר יקרה?

וזהו. נשאבתי.
אני יכולה להגיד לכן שהרבי הריי"צ כותב ציורי מאוד וזה יהיה נכון.
אני יכולה להגיד לכן שהיו שם משפטים כמו בוקס לפנים, או כאלה שגרמו לי להוריד דמעות, וגם זה יהיה נכון.
אני יכולה להסביר את הלהט שנהיה בי בהרבה סיבות. אבל אני לא רוצה. כי ביננו, שום דבר מזה לא באמת אמיתי.
אני חושבת שהמילה הכי נכונה תהיה טוהר.

נזכרתי שאני מנויה לרבי היומי. אני לא רואה בכלל את מה שהם שולחים כי 'עמוס לי', אבל החלטתי שעכשיו יהיה לי זמן. כל יום שתי דקות ולפעמים פחות. זה קצת מאוד.
אני לא אגיד שהיו שם זויות צילום מקוריות ש'עשו לי את זה',
אני לא אגיד שהאיכות היתה גבוהה פחד,
אני לא אגיד שהעלילה היתה גאונית ובנויה לתלפיות,
כי זה לא נכון. זה לא מה שגרם לי לתשוקה הזו להכנס לתוך המסך ולהיות גם חלק.
זה היה משהו אחר.
טוהר.

נזכרתי בניגונים של רבי הלל מפאריטש שאח שלי התָמים השמיע לפני שעזב לישיבה. וזה היה כל כך מתוק. ויש לנו את הניגונים האלה בבית על המחשב… אני לא צריכה לעשות הרבה בשביל לשמוע אותם שוב…
ואיפה עוד תמצאו עוד אומנות כזו מטורפת שמגיעה הישר מהעולמות והספירות שאני מכירה רק מהציורים?
שירים אחרים הם אולי אומנות למוח. אבל די עם המוח הזה. ניגונים זה כמו… תחבושת ואוכל ללב.

אני חושבת שטוהר זה לא משהו שקורה בבת אחת. הנפש צריכה להתנקות מלכלוכים כדי להיות מסוגלת לקלוט אור.
כמה זמן לקח לי להרגיש שהתכנים האלה לא מתאימים לי? כמה זמן לקח לי לקבל החלטה? כמה זמן לקח עד שמשהו הצליח לגעת בי? הרבה, הרבה מאוד.
אבל אל תוותרו. לא על האוצר הזה שאני מצאתי ושיש לכל אחת מכן בתוך התנור. תנור של אש אהבה ותענוג באלוקות.
_