נד-נד

זה בסדר להרגיש שאת חוזרת אחורה בהתקדמות האישית.
הי, חשבתי על משהו. משל שנראה לי מרגיע ושווה שיתוף. (וגם כל מיני הרהורים ותזכורות ששפכתי פה בכנות גמורה מהלב שלי.) זה הולך ככה.
אני לא יודעת אם אני היחידה, אבל לפי היכרותי עם העולם עד כה – כנראה שלא. אני מניחה שרוב האנשים אם לא כולם, מתמודדים עם אותם אתגרים ואותן תחושות, במינונים שונים ובעוצמות משתנות.

הפעם, אני מדברת על התופעה שאני קוראת לה (עכשיו) "נד-נד".
כן, מה שקראתן. יש לכן ניחוש למה אני מתכוונת? אני בטוח הייתי מבינה, כי התופעה הזאת מעסיקה אותי (ומעצבנת אותי) כל כך הרבה.

טוב, טוב, לא אלאה אתכן ולא אשאיר אתכן במתח. אני מדברת על זה שלפעמים מרגישים ב"היי", פורחים, זורחים, יום אחרי יום אחרי יום, את כבר חושבת שקלטת את הסוד איך לחיות מושלם, את כבר חושבת שלמדת איך להתנהג ואילו דפוסי חשיבה לאמץ –

כש…

משהו פתאום -לא- הולך כמו שצריך.

את נלחצת, ולא מבינה, הרי קלטת את העניין של החיים! לא? מה פתאום דברים שוב לא הולכים לי טוב? מה, אני חוזרת אחורה??

ואז את מרגיעה את עצמך (במקרה הטוב. במקרה הרע את שוקעת במרה שחורה) ואומרת לעצמך שככה זה בחיים, ההתקדמות אינה בקו ישר ויש ירידות ועליות, והכל בסדר וזה יעבור, התקופה הקשה הזאת תעבור ושוב תרגישי טוב בעוד כמה ימים. כן, שוב תרגישי בעננים. זה תמיד קורה שוב.

—

המשל שעלה לי בראש ושיקף את ההרגשות שלי, הוא שהמצב הזה (כלומר החיים) הוא כמו משחק מחשב. את משיגה רצף של נצחונות ויש לך מלא נקודות ואסור לך להיכשל אפילו פעם אחת כי אז כל הרצף יישבר – מכירות את זה?

ואז, כמובן, רגע השבר הזה מגיע. הוא תמיד חייב להגיע בסוף. לא לעולם חוסן וזה.

ואז את שוברת את הרצף וזה מזעזע אותך.

(הגיג למתקדמות: ואולי את גם חשה הקלה באיזשהו מקום.)

ורק אחרי תקופת עיכול קצרה את מתחילה ליצור רצף חדש של ניצחונות.

—

ובכן, אני לא יודעת אם הייתי ברורה, הכתיבה שלי הייתה מאוד רגשנית ואסוציאטיבית. לי זה נתן הרגשה נעימה, ואני מקווה שהמסר והמשל היו ברורים. ואני עוד יותר מקווה שהם עזרו לכן איכשהו. שהם עזרו לכן להבין שזה בסדר לשבור רצף ניצחונות. שזה בסדר ליפול. שזה בסדר להרגיש שאת חוזרת אחורה, כי התקדמות היא אף פעם לא ליניארית. שכל אחת תיקח את זה למקום שלה.

ועוד משהו בעניין. ראיתי שאישרו כאן כמה פוסטים על העניין הנשי שלנו אז יש לי משהו שחברה שלי סיפרה לי שהיא שמעה, וזה היה לי לגמרי במקום.
יתכן שהתחושות שלנו קשורות לזמן בחודש. אצלי אני חושבת שבימים שלפני הווסת וגם כמה ימים לתוכה, אני נוטה לשקוע בעגמומיות ולבכות יותר.
ואם העניין הזה ביולוגי לגמרי…
אז…
זה בסדר!!!
(וגם אם לא כולן מרגישות ככה – אבל את כן – אז זה בסדר! כי על כל אחת דברים משפיעים שונה.)
באופן כללי כל מה שאת מרגישה – בסדר! מעצם זה שאת מרגישה אותו.
חבקי את עצמך, אהבי את עצמך הכי הרבה! את החברה הכי טובה והמעריצה של עצמך, גם אם את לא תמיד משתפרת כי את אנושית!!! שמעת?!