לב אפור / 28

אבא חוזר

לפרק הקודם

מיכאל ודבורה רצו לתת לבנות את המרחב האישי שלהן, והלכו כל אחד לעיסוקו. דבורה ניגשה אל המטבח, לבשה את סינרה ורחצה את ידיה. היא ניסתה לחשוב מה תבשל לארוחת הערב שבאופן חריג תהיה בשעה מאוחרת.

"מעניין אותי חיהלה, מאיפה כל ההמצאות שלך לפעמים?" חניתה הסבירה לליבי, שלעיתים אפשר לבחור מילים אחרות, היא קראה לזה 'משחק מילים מרתק', משחקים זה לא התחום שלה, אבל הפעם היא השתמשה בזה.

"זאת אומרת, מאיפה כל הרעיונות?" תיקנה את עצמה.

"יוצא לי לחשוב על זה הרבה, ללמוד בשיעורים עם המורה רחל… אני מדברת הרבה עם אמא… וגם פרץ של אמונה התחיל לזרום בתוכי מאז שהכל התחיל…"

"ואת… את הולכת לחניתה?" ליבי חשבה שהכל מסתכם בטיפול.

"לא.." ליבי כבר שאלה אותה על כך, והיא ידעה שיום יבוא ותדרש לענות על זה.

"ולמה לא?"

"ליבי, אני אגיד לך עכשיו משהו, בבקשה תביני את העניין ואל תקחי אישית" ליבי הנהנה וחילה המשיכה.
"אחרי השריפה והמעבר לבית הזמני הזה והכל, היתה לי שיחה עם היועצת בתיכון. דיברנו על דא ועל הא והיא שאלה אותי כל מיני שאלות על השריפה… היא אמרה שאני מתמודדת עם זה מצוין ולוקחת את זה כדי לצמוח והלוואי וכולם יהיו ככה וסיימנו.."

"אז את מה לא לקחת אישית?" ליבי לא הבינה.

"אז זהו, ששאלתי אותה למה בעצם רלוונטי כל השאלות שהיא שאלה אותי, והיא הסבירה לי שהיא רצתה לבדוק שהתפקוד שלי תקין והנפש מצליחה לשאת את המשבר וכולי וכולי… ומתוך זה אני הסקתי שכנראה את תצטרכי עזרה כי ראיתי שהשריפה…" חיהלה עצרה לרגע משטף דיבורה.

"שיבשה אותי קצת, כן.." הודתה במה שלא נאמר.
'להעזר זה להודות שאתה מוכן להתמודד ולא לברוח' ליבי נזכרה במה שהמורה שפרה אמרה לה כשדיברה איתה על המפגשים עם חניתה.

"זה לא חדש, גם לפני זה לא הייתי מי יודע מה" היא חייכה חיוך קטן ונבוך.

"נכון, אבל זה לא הגיע לחוסר תפקוד כמו שהיה לך…" חיהלה שידרה על אותו הגל של הפתיחות שהפגינה ליבי.

"עם זה אני מסכימה איתך לגמרי" היא כבר הבינה שמודעות זה כבר חלק מהפתרון והדיבור המשוחרר סביב זה עוזר מאוד.

"תני חיבוק גדול! יאחות קטנה שכמוך!" הן התחבקו חיבוק אוהב, וליבי הרגישה אהבה אמיתית לאחותה.

"רק תראי איך האמנת לי ורצית לשמוע ממני. את בעצמך אומרת לעולם כן. זה רק קול מתוכך שמנסה להשתלט עלייך ולצעוק לא"

ליבי חרטה היטב במוחה את המשפט הזה.

"את כל כך צודקת!" אמרה לחיהלה.

"ואני אוהבת אותך!" חייכה אליה בחזרה.

***

מופע אומנותי מלא זרקורים וקולות נראה לעיניהן של מאות נשים שישבו באולם רחב ידיים. קטעי דרמה וריקוד הופיעו בזה אחר זה וריגשו את כולן.

"ליבי וזהבה אתן אלופות!! תודה ענקית!" מנוחה התרגשה מאוד מהמופע, אפילו שצפתה בו בחזרות.

"הכל זרם כמו שצריך והבנות עשו את זה מצוין! אתן מוכרחות לעשות משהו רציני עם זה ולעשות עוד מופעים כאלה!"

ליבי וזהבה חייכו בסיפוק. מאחוריהן עומד מופע מוצלח שעבדו עליו בימים האחרונים בשיא המרץ.

"את לא נותנת לנו מנוחה, אה?" זהבה הרגישה מותשת, ולא מסוגלת לחשוב על עוד פרויקט.

"מנוחה זה רק השם שלי. אבל אין מציאות כזאת… עוד נדבר" היא הזדרזה לגשת אל מקום מושבה בקהל, ומאחורי הקלעים התרוקן.

ליבי נזכרה בערב בו אמא סיפרה שחברתה הטובה החליפה את שמה הלועזי לשם עברי. אם היא זוכרת נכון זו היתה מנוחה.

'מעניין למה בחרה בשם הזה' חשבה לרגע.

"זהבה, תודה שהתעקשת שאקח חלק בהפקה הזאת. במבט לאחור, לא הייתי מוותרת על זה!" הימים בהם יצאה ונתנה מעצמה, תרמו לה המון.

"תשתדלי להסתכל קדימה ולחשוב הלאה. לא חכמה רק להסתכל אחורה" היא עקצה אותה בזהירות והראתה באצבעה שמישהו עולה אל הבמה.

"בואי לכאן" הציעה זהבה והן התמקמו באחת השורות הראשונות.
"ערב טוב לכן.

אני עומד פה, מעל במה זו בזכות גדולה ועצומה.

התבקשתי ממנהלת הארגון, מנוחה, לשאת דברים בדינר נכבד זה.

אני שימי, אבא של דבורה קאופמן, מהפעילות המסורות בארגון" הציג את עצמו. גאה להיות אבא של אישה מכובדת כמו דבורה העוסקת בצרכי ציבור.

דבורה היתה מופתעת לראות את אביה בכיפה על ראשו בדינר הארגון. רק שלשום סיפרה למנוחה על השתלשלות העניינים, והיא כבר דאגה שהוא יהיה ממרצי הדינר.

"הגעתי לכאן היום כדי לחלוק איתכן מסר מיוחד.

לפני כחצי שנה, אישתי נפטרה ונשארתי לבד בבית.

בתוך כל הכאב, האבל והאובדן, חשבתי על מהות החיים.

בשביל מה הגענו לפה? להיוולד, להינשא ולמות? מה נשאר ממנו לאחר המוות?"
הוא זז באי נוחות וגירד בכיפתו הלבנה מסטן.

"זה לא תמיד פה" הקדים בעקיפין את גישתו כלפי הנושא, שלא יצפו למאמר תורני בנושא משמעות החיים במשנת היהדות.

"יום יבוא וגם אני כמו אשתי, וכמו רבים אחרים, לא אהיה פה. מה אשאיר אחרי? ירושה גדולה? עסקים ענפים? חשבונות בנקים מנופחים? איך טאטע שלי היה אומר?" נזכר לרגע בעולם הישן בו גדל והתרחק ממנו כל כך.

"גורנישט. כסף בא וכסף הולך. הכל מתגמד לעומת הילדים שלי, פייגא, דבורהלה ויענקלה" הוא נשנק לרגע.

"מיין קינדער… שלא גידלתי אותם כמו שהאויבערשטער היה רוצה… הם הביאו ילדים והילדים שלהם יביאו עוד ילדים וכך בשרשרת קיומית אינסופית.

"מה אשאיר אחרי?" חזר שוב על שאלת הנושא.

"מיין קינדער און מיין אייניקלעך און זייער קינדער.

נשים נכבדות, יש לכן את הכוח להשאיר אחריכן פה בעולם את האוצר הכי יקר, יותר מכל נכס והון שבעולם, את הילדים שלכן.

שום מניה בהשקעה הזאת לא תצנח, וערך הילדים לעולם לא ישתנה. ילדים זה עולם שלם ואינסופי, שהבורא הטוב נתן לנו לגדל וזו השליחות שלנו" היה נראה שכל מילה יוצאת עמוק מליבו.

מעיניה של דבורה זלגו דמעות. אבא שלה מדבר על הקב"ה, אחרי כל כך הרבה שנים של נתק.

"באתי הנה לומר יישר כוח עצום לכל הנשים שתורמות מכספן, פועלות ממרצן ועושות גדולות ונצורות למען הארגון הנפלא הזה, "עזר ליולדת" שעוזר לנשים לגדל את האוצרות הכי יקרים שלהם, ולטפח את ההשקעות המשתלמות ביותר.

הילדים שלנו.

תודה לכן על ההקשבה, ושיהיה לכן המשך ערב טוב ונפלא, ובעיקר בהצלחה רבה בגידול של ההשקעות האמיתיות של החיים.

בנינו ערבים בעדנו" אמר וירד מהבמה אל מאחורי הקלעים.

לדבורה היה מספיק לשמוע את המשפט האחרון כדי לפרוץ בהתייפחות חרישית. אבא שלה חוזר למקורות?