מה את עושה פה?

יש גם קרקע
"מה את עושה פה?"
"זה לא עניינך"
"את יודעת שזה כן. אל תתחמקי"
"את יכולה לעזוב אותי?"
"לא."
אסתי שמטה כתפיים. רעות לא הולכת לעזוב אותה.
"אין לי כוח להגיד לך" היא הפטירה בתסכול. היה לה יום נוראי בבית הספר. כל מורה בתורה החליטה לתת לה עונש אחר; המורה למדעים הוציאה אותה מהכיתה כי היא דיברה יותר מדי והמורה לספורט לא הסכימה לה להשתתף כי היא קפצה כל ההקראת שמות ולא חיכתה בסבלנות… בעצם היא העדיפה לא להיזכר בו.

"ובכל זאת את צריכה לומר" היא הזכירה את העובדות ואסתי השפילה עיניים.
"רציתי קצת שקט" היא לחשה לבסוף, עייפה. עייפה מהכל. מהמורות, מהחברה ומהחיים שלה שלא האירו לה פנים.
רעות צחקה בשעשוע. "שקט הוא בהחלט דבר מבורך" היא הסכימה בהנהון חוֹשב. "לפעמים"
אסתי הרימה את עיניה בשאלה ורעות, כרעה ברך לידה והניחה יד על כתפה, מחזירה לה מבט עמוק. "מה קרה?"
אסתי נבהלה ומיהרה להסיט את עיניה. המבט הזה של רעות כמו חדר דרך המסכה הכבדה ששמה וזה הפחיד אותה, מאוד.
"כלום" היא משכה כתפיים ובדקה את המנעולים של חדרי ליבה. הם היו תקינים.
"שתינו יודעות שכן אסתי" היא כמו פתחה נִצרה של רימון יד, "אני מחכה"

אסתי הידקה שפתיים, נועלת אותן לבל תפלוטנה מילים מיותרות. היא ידעה שזה טיפשות מצידה כי היא תצטרך לספר לרעות הכל במוקדם או במאוחר אבל היא העדיפה לשתוק ולשמור לעצמה את הפרטיות רק לעוד קצת זמן.

דממה עמדה בחדר הקטן ורק קולות רחוקים של ציוצי ציפורים נשמעו ברקע.

"אסתי"
"מה?"
"אני עדיין מחכה"
אסתי לא ענתה. מבטה ריחף אי שם במאדים ורעות הסתכלה עליה במבט מודאג. היא לא נראתה טוב. היא ברחה ועדיין בורחת מהתמודדות עם המציאות. מתי תקלוט שיש גם קרקע ותפסיק לחרף? רעות קיוותה שהמציאות לא תהלום באסתי בחוזקה מדי כי לעניות דעתה, אסתי לא תעמוד בזה.

רעות נאנחה חרישית והתיישבה מול חניכתה העקשנית. "אסתי, חבל שאני אצטרך להיות פחות נחמדה" היא ניסתה את השיטה הזו אבל גם היא לא הניבה פרות.

"אני רק רוצה שקט" אסתי ענתה פתאום במבט לא ממוקד, מרוגז להפליא ושמטה את ראשה בין שתי רגליה, אוטמת גישה וממשיכה לחלום על חיים יותר טובים שבהם היא לא קורבן של החלטות של אנשים חסרי רגישות. חיים שפויים יותר מאלה שהיא מכירה. אבל מי אמר שאכן קיימים כאלו חיים? הלב שלה אמר לה והיא האמינה לו בכל מאודה.

רעות נשכה את שפתיה בחוזקה. הבנות האחרות מחכות לה. היא הבטיחה לעדי שהן תדברנה היום אבל בקצב הזה זה לא הולך לקרות. הימים בפנימיה כל כך עמוסים וצפופים ככה שאם היא לא תספיק לדבר עם עדי היום זה יקרה רק בשבוע הבא…
"הלכת?" אסתי שאלה וקולה נשמע מעומעם בגלל שפרצופה היה תקוע בחצאית החומה שלה.
רעות לא ענתה אלא רק ליטפה את גבה השחוח של ירוקת העיניים. אסתי לא התנגדה. להיפך, הלטיפות עזרו לה לשכוח מהבוקר של היום, אחד הבקרים המייאשים שחוותה.

רעות נשמה עמוק ונשפה באיטיות, מנסה להצליל את מחשבותיה שהתערפלו.
"אסתי" קולה היה רך פתאום וענן של הכלה נח עליה ולא רק בגלל שהיתה צריכה להיות כזו מתוקף תפקידה. היא רכנה לצידה של אסתי, קלטה זווית עין מציצה. "מה קרה לך היום?"
"כבר אמרתי לך שכלום" ענתה במעוף זעוף, מבכּה על קטיעת החלומות הוורודים שחלמה בעיניים נוצצות וכמהות.
"אני שואלת ברצינות"
"ואני עניתי לך ברצינות" ענתה בקול שניסה להישמע בטוח בעצמו אבל לא הצליח. וכי איך תצליח כשכל כולה מרגישה עלה נידף ברוח של גחמות רגעיות של אנשים אחרים?
"אני יודעת" רעות ענתה בשקט, מדגישה כל הברה והברה. הבעיה היתה שאסתי היתה רצינית מדי, רצינית בכוונותיה להכחיש את המציאות ולהסגר בתוך עולם אוּפוֹרי עֹֹֹֹֹצמאי ומנותק.

אסתי מיצמצה, היא לא ציפתה לזה. היא הזדקפה קלות ונתנה מבט תוהה במדריכתה. "אז למה את לא עוזבת אותי?"
"כי אני דואגת לך" רעות ענתה בפשטות והזיזה תלתל שטני שנפל על פניה של היושבת לצידה.
מבטה של אסתי היטשטש ורעות כמעט ראתה את הגלגלים שעובדים במוחה אילולי אסתי לא היתה אוטמת את עיניה עם שקים של חול ים, מוכנה להתפוצצותו של הרימון ההוא.

"למה?" היא שאלה את שעלה במוחה ומיהרה לשים יד על פיה, מבולבלת מפליטת הפה שבגדה בה.
רעות לא התייחסה לזה וענתה ברוך "כי אני אוהבת אותך" וזה היה נכון. משהו באסתי גרם לה לחשוב עליה יותר מכולם ולאהוב אותה מיד כשהגיעה לפנימיה עם המזוודה הרעועה ופרצוף שובב שכּבַה.
אסתי לא ענתה אבל משהו בשקים שהיו בעיניה התחורר ודמעות החלו מבצבצות להן אבל היא מיהרה לנגב אותן.

"רוצה לחזור לפנימיה?" רעות הציעה בשקט אחרי זמן מה, משתדלת לשדר את הגל הרצוי.
אסתי הנהנה והחלה להתרומם מהרצפה הקרה עליה ישבה כבר מעל שעתיים. רעות קמה גם ולקחה את כף ידה של אסתי בתוך שלה, מחממת את היד הקפואה קמעט, משתדלת להוות תחליף אֵם מוצלח ככל האפשר. הן החלו ללכת אבל אסתי נעצרה פתאום.
"את חושבת שאי פעם אני אצליח להיות ילדה טובה?" שאלה בלחש ורעות לא היתה צריכה באוּר, היא ידעה למה אסתי מתכוונת.

"כן" היא ענתה ללא היסוס, מאמינה שבסופו של דבר מורותיה של אסתי לא יבואו רק בתלונות אלא גם עם שבחים.
אסתי חייכה חיוך קטן וצנום. יש לה תקווה. היא חששה מעט אבל בסוף העזה והעניקה חיבוק קטן לרעות, למי שהצליחה לגרום לה לחשוב שאולי המציאות שלה לא כזו גרועה אפילו אם זה היה רק לרגע. שהצליחה להצית בה אש צהובה ולא שחורה.
הן המשיכו ללכת, חוצות את כר הדשא שהבדיל בין בניין בית הספר לבניין הפנימיה ורעות העיפה מבט בשעון היד שלה. כבר מאוחר.
היא לא תספיק לדבר עם עדי, אבל היא ידעה שהיא עשתה פה משהו חשוב.