מוצפת

לאבא ואמא היקרים

מוצפת, כמה אפשר?

כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם אותה ההרגשה.

הציפיות שלכם גבוהות ובצדק אני בהחלט מסוגלת. אבל הגישה, הגישה הזאת, הצינית הזאת, הלא מתפשרת. למה?

למה? זה לא שאני לא עושה כלום או לא לומדת או מאכזבת אתכם במיוחד.

אני בסה"כ רק מתחילה את החיים שלי ומנסה גם להשליט סדר בבלאגן סביבי, ניסיתי משהו חדש בשיער לא שהוא לא צנוע שלא תחשבו, אבל ביקשתם שאבוא ו"כמה שעות שאת מסתרקת??"

וכשאני באה אני מקבלת את הציניות הזאת: "בשביל הדבר המגוחך הזה התעכבת?"
אבא, לך זה מוזר כי זה חדש לך אני בת גדולה לבית של בנים עם בת קטנה אחת שעדיין אי אפשר לראות בה את ההבדל… אני אמורה לקבל את הביקורת הזאת? את הצחוק הזה? גם ככה בכל מה שקשור ליופי אני מקבלת הערות. אבל מאבא שלי???

אני בהחלט מצפה לשקט בעניין הזה. תן לי לטפח את עצמי. אל תדאג אני בין הבנות שחשוב להן איך הן נראות.

אמא, זה מובן לי הדאגה שלך לציונים שלי ללמידה שלי, אבל תני לי ספייס.

תני לי להחליט מה ואיך לעשות מבלי לעשות לי פרצוף של: "ציפיתי ממך ליותר" "אכזבות אותי, ובגדול".
אני ילדה גדולה ויודעת מה היא רוצה מעצמה! כשאצטרך ייעוץ אפנה אלייך. בנתיים לא כל כך בא לי על זה כי אתם רק מנצלים את זה לעוד ועוד רצונות שלכם ואני רק ביקשתי עצה לא מה אתם רוצים אלא מה שייתן לי את היכולת להחליט עם עצמי.

וכשאני לא עומדת במטלות הבית הכל מתפוצץ. אתם מנצלים את הבמה כדי לגרום לי להבין עד כמה אני לא עומדת בקצב וכמה אני צריכה לקחת אחריות.

אני יודעת שאתם רואים בי אחראית ובוגרת, שאפשר לסמוך עליי, אבל אתם לפעמים נותנים לי הרגשה של אי אמון של ספק במי שאני, שזה מוזר עד עכשיו נתתם לי את מלוא האחריות וסמכתם עליי.

פתאום משהו השתנה, באמון, הציניות שחדרה פתאום למשפטים שלכם. אני באמת מרגישה שלפעמים בבית אני לא מספיק בטוחה במה שאני עושה כדי לא לחטוף הערה או עקיצה או כל דבר אחר שרק מזיק! גם ההרגשה הזאת כשאני באה לדבר על זה אין לכם כח להקשיב פתאום, אתם מתחמקים, "אני לא רוצה להכנס לזה עכשיו" "תעשי מה שאמרו לך וזהו!"

למה? למה? אסור לי לדבר איתכם קצת? ללבן את העניינים? לעשות לכולנו נחמד? עד שאני יום אחד לא אתפוצץ ואבכה כמו תינוקת (מה שקרה פעם שעברה) אתם לא תעצרו רגע אחד כדי להקשיב לי?

אתם לא משחררים! לנסוע עם חברות קצת להשתחרר… ולא להתפרחחות חלילה! ללכת למקום הכי קדוש בעולם ולהתפלל! ולבקש! הכותל! זה החלום שלי עכשיו! וגם כאן נחסמתי! למה אתם מפחדים? תגידו לי בפנים! רואים עליכם שיש משהו שפשוט גורם לכם לקטוע את כל הציפיות, הנאה כזאת.

 
יש לכם מעין סטיגמה של פחד כזה שאולי זה יגרום לי לכך וזה יביא אותי לכך. די! איפה האמון הזה שהיה עד עכשיו? ממה אתם לחוצים? למען ה'! גדלתי, אז מה? אני בת 17 ובוגרת לגילי (זה לפחות מה שסבתא אמרה לי…) אני די ברורה עם עצמי ב"ה ויודעת את הכיוון שלי.

נכון יש נפילות כי אני בכל זאת בן אדם ולא מלאך למרות שאני הבת שלכם… אבל אני לא עד כדי כך נופלת!
זה כל כך היה מצחיק אם זה לא היה עצוב, כי בתקופה שבאמת הרגשתי שאתם סומכים עליי נתתם לי כזה אמון וביטחון הייתי לא מי יודע מה… ודווקא זה גרם לי לעלות.

אבל עכשיו כשטוב לי וברור לי מה השאיפה ואני חותרת אליה אני מקבל פידבקים שלא חשבתי שקיימים אצלכם!

בקיצור יש לי רק בקשה קטנה. תקשיבו למה שיש לי לומר. תצנזרו את הציניות הזאת מהתשובה שלכם, גם אם אמרתי משהו שהוא לחלוטין לא מקובל. בסוף גם אם היה קשה לכם אחרי השכנועים שלי לומר כן אל תתנו לי הרגשה רעה כזאת שתהרוס לי את כל התוכניות.
אני באמת אוהבת אתכם! ותמיד אוהב! הבת שלכם!