הזבל והמיץ שלו

על זבל עם ריח מתוק שמעתן?
אבא אני לא רוצה לחזור לשיעורי מתמטיקה

ואני מאוהבת במתמטיקה ואודה ואבוש אני גם טובה בה.

ועוד יותר אבוש, אני מאלה שלא מקשיבות למורה בכלל וממשיכות בספר לשאלות עם הסימון הכי קשה.

המורה שואלת שאלות ואני מגחכת בשקט.
 

אלוקים

מה עושים עם סלט הרגשות המעופש שיש לי בלב ברגע כזה?

רגע כזה שכל הכיתה שותקת ואני כבר מזמן עברתי את השאלה הזאת ורק בא לי לגחך.

או אולי ברגע כזה שמשהי אמרה טעות מסכנה

או אולי ברגע כזה שאני שוב רואה את המספר אחת אפס אפס

או אולי ברגע כזה שהשם שלי מופיע במקום הראשון או השני בקהוט

או שהמורה מחייכת אלי ואני מחזירה לה חיוך מתוק מדבש

בא לי להקיא את עצמי באמת.

או אולי להשאיר את הגוף והשכל שלי ולברוח רחוק.

למה אני מרגישה שהעולם הוא מלחמה שהחכם שורד?

למה אני מרגישה שהערך שלי תלוי בנקודה הזאת בלבד.

אז לחברות שלי אני אצחק, אני גם מודה כשאני טועה וצוחקת בקול על ציון שהתפקשש (וזה לא קורה הרבה)
אבל בלב שלי

אוי מה שהולך שם

כשמתפקשש לי ציון זה כמו זבל

וכשאני מצליחה להשיג את המאה שהפסיק להזיז לי (לא באמת, הוא מזיז אותי ועוד איך) זה כמו המיץ של הזבל.

אני בונה סביבי חומות של הגנה מפני המאה ומפני השבעים

מקבלת מבחן ומכניסה אותו לתיק בלי להעיף בו מבט בכלל, שהלב שלי משתולל לדעת כמה קיבלתי.

אני לא יודעת איך להתייחס לשכל שלי. אבא תעזור לי.

הבנתי שאני מרגישה את עצמי יותר מדיי, כן הבנתי שאם אפגוש משהו חכם אני אתלהב ממנו.

הבנתי שזה לא טוב והבפנים שלי רקוב

ניסיתי את טקטיקה מספר אחת.

הרגתי את עצמי, נסיתי להוריד את עצמי בעיניי, לחשוב עד כמה אני אפס.

לשתוק בשיעורים (אוי זה היה קשה) לבכות, אוי כמה בכיתי אז.

להייחס בזלזול עז לציונים שלי, כן הם המשיכו לנצנץ ואני המשכתי לחייך

אבל הלב שלי בכה

כי הוא צריך את הצומי הזה ורק קיבל מכות.

ועדיין החשבתי את עצמי כגאון מדופלם, לצחוק בפינה בלב (פיצית, אבל קיימת) על בנות.

היה שלב שהחלום שלי היה לקבל שלושים במבחן כדי לחטוף את הכאפה שלי החיים ולהתנרמל, אולי.

לא עשיתי את זה בסוף, כי זה כמו לקחת מתנה ולזרוק אותה לאלוקים בפרצוף.

אז המשכתי לשנוא את עצמי על הרגשות האלה, לשנוא את עצמי בקטע קשה.

נשברתי.

אנשים טובים עזרו לי וחיפשתי טקטיקה אחרת.

טקטיקה מספר שתיים

התחלתי עם פרק כ"ט בתניא ופרק ל'.

חייכתי לכולם, בנעימות. תאמינו לי שאני מותק של בן אדם, לא מתנשאת לא אחד שמחשיב את עצמו (פחחייי). אם חברות שלי יקראו את זה הן לא יבינו מה עובר עליי.

הרגשתי אפס, אבל התייחסתי בכובד ראש לציונים, התסכלתי עליהם, יש להם מקום.

כן דיברתי בשיעורים, אבל שתקתי כשהרגשתי את המיץ של הזבל.

הפסקתי להרגיש את עצמי, חלל כזה בלב.

אז השגתי את המטרה, הרגשתי אפס.

אבל היה לי עצוב.

מאוד עצוב.

נסיתי לשמוח, רציתי לרקוד. אפס גורנישט, נאדה.

עבודת השם חלולה.

וגם כאן נשברתי

כמה אתה יכול להרגיש כלום, לקיים הכל כמו רובוט בלי שמחה ואנרגיה.

ועדיין גיחכתי לפעמים על אנשים.

זה היה שלב שבו כמעט רציתי לעזוב הכל והכל ולברוח להיות פרופסור.

ןעוד פעם הרבי חייך אלי, הוציא אותי שלח לי אנשים ועמדתי שוב בנקודה שניסיתי לעבוד עליה בלי הצלחה.

הגעתי שוב לנקודת ההתחלה רק מצולקת קצת ובלי הרבה אנרגיות להתחיל שוב.

ניסיתי טקטיקה שלישית

טבעתי בים של חסידות, שחיתי וצללתי בשיחות מכתבים ומאמרים.

דיברתי עם המשפיעה שלי

זרקתי את כל העסק לפח.

לא חשבתי בכלל, בלי לנתח את עצמי.

לנצל את המשוטים לשחות בים של חסידות, ולא לטעון שהמשוטים יכולים להטביע את הספינה.

מכתבים של הרבי על שמחה, שיחות.

וכשלמדתי את המאמר אנא נסיב מלכא לדוגמא, רק צחקתי בקול איזה טיפשה אני.

רק טיפש חושב שהוא חכם, ברגע שאתה מתחיל ללמוד אתה מבין שאתה לא יודע כלום.

אחרי שנטשתי את הכל הגעתי למסקנה הזאת שאני קטנה ולא יודעת כלום מחיי ואני בסך הכל עם קצת שכל יותר מהממוצע.

ואין לי מושג מכלום

למדתי מלא על משמעות הנשמה, גיבשתי (באמצע גיבוש) ערך שלא תלוי בשכל בטקט או בכישרון.

הפסקתי לחשוב, לערוך חשבונות נפש, פשוט הספקתי להתעסק עם זה.

והגיע חודש אלול

וזה היה אחד החודשים השמחים בחיי

חשבון נפש עשיתי כל השנה

בחודש אלול שמחתי

ועוד יותר בתשרי.

בסוכות כבר התחלתי לרקוד.

***

ובחול המועד חביב אחד היה לנו חידון

אחרי תקופה שלא פגשתי מבחן או שיעור והשקעתי בעצמי נתקלתי במבחן.

היה חידון

ואם הייתי מקום ראשון שני או שלישי זה לא משנה

שוב הרגשתי את הסלט המסריח והמיץ של הזבל.

התעלמתי ממנו בגבורה והמשכתי לרקוד

אבל המיץ הזה השאיר טעם לוואי

 
אלוקים אני מפחדת לחזור ללימודים

כל יום הוא מבחן חדש, והמפלצת עדיין נמצאת לי בלב

והרצון להערכה עדיין בוער בי וכנראה ימשיך לבעור לנצח.

אבל אני יודעת שלא עלי המלאכה לגמור ועוד רגע הקב"ה לוקח לי את לב האבן ונותן לי לב בשר במקומו.

הלוואי שהרגע הזה קרוב