לב אפור / 19

בלב המסדרון

לפרק הקודם

"איך היה ליבי?" שאלה זהבה את ליבי שחלפה על פניה והלכה לכיוון היציאה מבית הספר.

ליבי התעלמה והתקדמה בצעדים מהירים.

אחריה נשרכה זהבה מנסה לשאול "ליבי? איך היה?"

"קרה משהו?" שאלה זהבה בדאגה את גבה המתרחק במהירות.

"לא רוצה לדבר איתך" מלמלה לכיוונה.

"אבל ליבי..?" זהבה לא הרפתה.

היא הסתובבה בחדות וצעקה בקול גדול "לא רוצה לדבר איתך!"
"מה קרה לה?" שאלה מרים שחלפה על פניה עם ספרים בידיה.

זהבה נאנחה, חושבת על הרגעים האחרונים ומתחרטת על הטעות שעשתה.

"עובר עליה משהו, אה?" היא החליפה תנוחת עמידה.

"כן.." פניה של זהבה הפכו לעצובות ומרירות.

"מה יש זהבה?" שאלה מרים.

"זה ממש מזכיר לי את עצמי… עברתי הרבה דברים בחיים והיה לי הרבה רגשות, תחושות וחוויות קשות ומייסרות. אני מסתכלת לליבי בעיניים ורואה את עצמי של פעם.. ליבי מרוסקת, כבויה ועצובה.." היא נשענה על הקיר מאחוריה.

"אז מה? שליבי תתמודד בעצמה. אחרי הכל כולנו עוברים משברים בחיים. שתלמד להתמודד. חבל על הלב שלך שיכאב יותר מדי. תרפי.." שכנעה אותה.

"את מנותקת מהמצב הזה, בטח שתגיבי ככה" אמרה זהבה בכאב.

"נשמה, את יודעת מה אני עברתי?" מרים היתה מדי מרוכזת בעצמה מכדי לנסות להבין מה עובר על ליבי.

"שלא תדעי, אבל אם אני חיה את החיים שלי, ומצליחה להתמודד, אז כל אחד יכול להתמודד עם הניסיון שלו…"

"מרים, זו לא תחרות מסכנות והתמודדות! כל התמודדות עומדת בפני עצמה, ללא כל ניסיון להשוואה בכלל! וכן, גם ההתמודדות של ליבי לא פשוטה בכלל. אין מה להקטין…"

"אבל את בטוח לא עברת דברים קשים כמוני! ולכן כל סיפור השריפה של הבית של ליבי נראה לך קשה ומפחיד, די נו מה יש לך? היא תתמודד. ה' יעזור או לא?! בואי ניכנס לכיתה, גברת כצנשטיין עוד מעט תגיע" על הרעיון להחליף את הספרים בספריה היא וויתרה ממזמן.

"כן! ה' יעזור. מי שנתן את הניסיון ייתן גם את הכוחות, מניסיון… את חושבת שלא עברתי דברים קשים?! אני התייתמתי בגיל תשע מאבא שלי…"
מרים השתתקה. זהבה? יתומה?

"שוב מרים, לא באתי לומר שעברתי יותר ממך, אני בטוחה שגם לך יש התמודדות בחיים, לא משנה מאיזה סוג ומה היא, אבל בואי נפתח את הלב לליבי שבחודש האחרון לא מתפקדת. טוב?"

"וואי אני בהלם…" היא השפילה את מבטה.

"נכון. אני גם הייתי בהלם כשאבא שלי נפטר כל כך צעיר, אבל ההלם על היתמות שלי לא יעזור לליבי… עזבי, זה היה ממזמן" ניסתה לשכנע את מרים לצאת מההלם ולהסתכל קדימה.

"ליבי לא מתפקדת. אתן לומדות ביחד כמה שנים, את מכירה אותה.. איך את חושבת שאנחנו יכולות לעזור לה?!" שאלה זהבה.

"לא יודעת" פלטה מרים. בראשה התרוצצו מחשבות על זהבה ומשהו בתוכה התחבר לדבריה.

"בנות לא שמעתן את הצלצול?" שאלה גברת כצנשטיין ונכנסה אל הכיתה בנחישות.

"כאילו שהצלצול יכול לעזור לא לאחר לשיעורים שלה" סיננה מרים "היא יוצאת מחדר מורות עוד לפני שהצלצול מתחיל"

"ביטון זהבה יש לך איחור" גברת כצנשטיין היתה כבר לקראת סוף רשימת הנוכחות.

"המורה אני…"

"אני לא שאלתי אותך. שבי במקום!" היא סימנה ביומנה עוד ועוד בנות שישבו בדממה.

"הלפרין מרים גם לך יש איחור" עדכנה את מרים שהניחה את ספריה על שולחנה.

"אבל.." תירוץ כמעט יצא מפיה.

"שום אבל. שבי במקום!"

לאחר סיום הקראת השמות גברת כצנשטיין הבהירה לכולן ש"תלמידה שלא מוכנה במקומה טרם כניסתי אל הכיתה משמע שאיחרה לשיעור. נקודה!"

בתזמון מדויק נכנסה ליבי אל הכיתה.

"קאופמן ליבי" מלמלה חצי לעצמה גברת כצנשטיין.

"היא תחת הרושם של השם משפחה לפני השם פרטי.. אה?!" שחה צירה לחברה שלצידה והן העלו חיוכים שהיו על גבול הצחוק.
"מה זה האיחור הזה?" שאלה בפליאה.

ליבי המשיכה ללכת למקומה. מנותקת לחלוטין משאלתה של המורה.

גברת כצנשטיין התקרבה אל מקומה של ליבי.

"ליבי?" הרעימה בקולה

ליבי זזה עם כסאה אחורה בבהלה.

"מה..? מה עשיתי?"

"לא הסברת את פשר האיחור שלך. אני לא סובלת איחורים. ליבי, קחי את התיק שלך ולכי מייד הביתה!"

היא קמה בצייתנות, אספה את מחברותיה אל תוך זרועותיה, כיתפה את התיק ברישול על גבה ויצאה מהכיתה.

"אז מי הוא הפרמטר?" גברת כצנשטיין פתחה בלימוד כרגיל. כאילו דבר לא ארע.

"לאן זה?" עצרה אותה המנהלת שבדיוק סיימה לדבר עם המזכירה ופנתה לחזור לחדרה.

"הביתה" ענתה קצרות.

"מה קרה ליבי?"

"לא משנה" היא התקדמה אל עבר היציאה.

"ליבי, לא יוצאים משטח בית הספר ללא אישור. בואי איתי למשרד" אמרה המנהלת בהחלטיות.

"מוזמנת לשבת" המנהלת התיישבה במקומה
"מה נשמע? איך אתם מסתדרים עם כל העניין של השריפה?"

ליבי ננעלה. על זה היא לא מוכנה לדבר.

המנהלת ששמה לב להבעות פניה שהתחלפו עת הזכירה את השריפה התקדמה הלאה.

"טוב, למה את מתכננת לצאת משטח בית הספר באמצע היום?"

"כי גברת כצנשטיין אמרה לי ללכת הביתה" זה העונש שהמנהלת אף פעם לא הסכימה עליו.

"מה קרה שזה מה שהיא אמרה לך לעשות?" המנהלת רק איזכרה את העונש, לא חושבת לבטא אותו אפילו.

"לא יודעת"

"אין דבר כזה לא יודעת. מה קרה?" תבעה לדעת.

"שום דבר. היא פתאום צעקה שאני אצא מהכיתה עם התיק ושאלך הביתה. וזה מה שאני עושה…"

"הבנתי. הביתה כרגע את לא הולכת"

'חבל. דווקא זה היה יכול להיות טוב לחזור מוקדם הביתה…' התאכזבה ליבי.

"אבל המזכירה מאירה זקוקה לעזרה עם כל המכתבים להורים. גשי אליה ותגידי ששלחתי אותך לעזור לה" המנהלת חייכה בלבביות וליבי יצאה.

המנהלת הרימה את הטלפון וחייגה.

"צהריים טובים חניתה. מה נשמע?" היא התרווחה בכיסאה בנוחות.

"מעולה, ב"ה! מה שלומך המנהלת?" חניתה עצרה מההקלדה במחשב.

"ב"ה טוב. יש לך דקה רגע?" היא הסתכלה על השעון הגדול במרכז שולחנה.

"בשבילך יש לי הרבה יותר!" חניתה חייכה מבעד לפומית.

"מיוחדת שאת.. תודה שאת פה!" המנהלת הודתה לה מלב נרגש.

"חניתה, יש לך מספיק שעות?" היא עברה למטרה שלשמה התקשרה.

"כן, למי אני יכולה לעזור?" השיבה בשאלה אכפתית.

"ליבי קאופמן. שמעת עליה?" שאלה קצרות. נאמנה לעקרונות שלה.

"בהחלט. נפגשנו היום" החזירה בקצרה גם חניתה. נאמנה לאתיקה המקצועית.

"מצוין, אני שמחה לשמוע. תודה לך חניתה והרבה הצלחה בעבודת הקודש שאת עושה עם התלמידות שלנו! אני מאוד מעריכה את זה" אמרה בנימת סיום.

חניתה הרימה עיניה למרום "צריך הרבה סיעתא דשמיא.." אמרה למנהלת וניתקה.

במזכירות ליבי מדביקה עוד ועוד כתובות אל המעטפות.

וחניתה בחדרה חושבת על הכתובת אל הלב שלה.