אל תסתר

לו ידענו

שם
בהרים
הגבוהים
הנישאים
אל על…
הולך כמו על שברים
ילד קטן מימדים.
עצוב.
תשוש כולו.
חושב על חייו המרים
שהרעו עמו
(לכאורה)

"לא אירא רע!"
שמע קול מתוכו
אך חיש ביטלו
במחי יד.

"לא אירא רע?!"
הכיצד?!
כל חייו
הרי רעים…
לא.
נימאס לו!

זורק מההרים
אבנים
שניקרו בדרכו
לא איכפת לו מדבר!
בעולם זה אני כזר!

תוך שהוא חושב בקול
עיניו מתמלאות דמעות
ומטשטשות את ראייתו.

להלה לא איכפת.
ממילא אף לא אחד
אל ליבו שת
וחייו כבדים עליו.
מילא.
שיטשטשו.
שיטשטשו הדמעות.
שיטשטשו את כל הצרות.

. . .

כמה וכמה מטרים מתחתיו
תחת ההר
התנהלה מלחמה.
שדה קרב.
בין היהודים – עמנו
לבין "בני דודנו".

המלחמה לא פשוטה.
מתישה.
קשה.
במלחמה
קבוצת ערבים
בטנקים
עם נשקים
מצאה לה מיקום מצויין
בו תוכל להביס את כולם:
היהודים.

הגיעה השעה להפגזה.
בהתרגשות עצומה
ובשימחה
כיווננו הנשק,
כמעט ולחצו על ההדק
ו…בום!

אבנים גדולות,
אימתניות
נפלו ברעש גדול
על הערבים
האיומים.
אף לא אחד מהסובבים
ידע
היאך זה קרה.
אך ידעו שזהו נס.

נס מופלא!
ממש מההגדה!
ולא חדלו מלשיר
ולהלל על הנס הנפלא!!
האמיתי!
האלוקי!

. . .

שם.
למעלה.
מעל המאורע
המשיך ליידות אבנים ברוגז
עמי גז.
אינו מודע למעשיו.
אינו מודע לניסיו.
לניפלאותיו…

. . .

אנו הקטנים
לא ככ מודעים
לניסים ונפלאות
וההצלחות
האדירות
הקורות לנו בחיים.
עלינו רק לפקוח העיניים!!
ולהודות.להודות. ושוב להודות
ע"י כך נפתח את דלת השפע שלנו
רק כך!
כן!
ניראה את הטובות.