אני מוזרה

ואל תרחמו עלי

היי מה שלומכן?
טוב, רציתי לדבר על דבר אחד.
אז קוראים לי מלכי (בדוי, כן?) ו.. בפי כל אני נקראת – מוזרה. יצור. אחת שהיא לא כמו כולן.
בכל חברה אני חושבת, יש את הבנות שהן קצת אחרות, שונות. לא הולכות בנורמות של כולן, יש להן ראש אחר קצת, וחשיבה שונה מרוב הבנות מסביב.
ההערות שהן ישמיעו יראו מוזרות בעיני כל, לא קשורות ולפעמים גם טפשיות. מחלק מהן תופסים מרחק ומהחלק השני מתעלמים ממש.
מאיפה אני יודעת שאתן חושבות ככה? זה היה קל.
דבר ראשון, יש בנות שחושבות שאם אני קצת אחרת, אולי אני גם לא שומעת או לא מבינה. לפעמים יגידו לי דברים בפרצוף, ולפעמים סתם יתקעו לי את הפרצוף הכי לא נחמד שיש. כזה של מנסה להרים גבה אחת ולא הולך לה.
זה היה נורא קל לשמוע אותה אומרת "באיזה קטע היא אומרת את זה?"
או גיחוך קל, או לא קל. שתיהם זה לא נעים.
אבל מילא, חשבתי על זה, אני לגמרי יכולה להבין אתכן. בנאדם מוזר אמרנו, לא? טיפוס כזה. אחרים יקראו לזה 'גאון = שגאון'. כי אני דיי גאון, ויש אנשים שחושבים שאני גם שגעון.
אבל לא משנה, התחלתי לומר שאני מבינה אתכן. ומדגישה שמבינה, לא אומר מצדיקה, כן? אבל לא באתי לחנך אתכן, רק להסביר.
אז באמת שחשבתי על זה, אני יכולה להבין שדי תופסים מרחק ממני, או מתעלמים או מגחכים. כי זה נשמע לכם מוזר ההערות או הסיפורים שלי, למרות שלי זה נשמע רגיל לגמרי.
להגיד שלא ניסיתי לפתור את זה? ניסיתי, מבטיחה. ניסיתי לחקות אתכן, לפעמים את הסלגים ולפעמים בלי קשר את הצורת דיבור, לפעמים את מה שמצחיק אתכן ולפעמים את מה שיעניין אתכן.
אבל זו לא אני, זה אתן. ואני לא מעוניינת להיות אתן, ואני חושבת שזה די ברור למה. אז הפסקתי. לא לגמרי, כי עדיין קשה להיות שונה ומתעורר לי לחץ כזה של 'לכי תעשי כמוהן'. לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא.
ועכשיו אני עוברת לחלק העיקרי בפוסט החופר הזה. מצטערת לבאס אתכן אם חשבתם שאני בדרך לסיים. אתן יכולות לסגור אם באלכן, למרות שזה חשוב לי.
הרחמים, זה שמרחמים עלי.
מרחמים עלי. ממש ממש. ואני יודעת את זה. יודעת טוב מאוד.
רוצות פירוט איך אני יודעת? מי שלא מעניין אותה יכולה לעבור לפסקה הבאה.
אז הכי הכי חשוב זה, ששמעתי אחת מהכיתה שלי אומרת לשניה אחרי הערה 'מוזרה' שלי "גאון שווה שיגעון". טוב, זה לא אומר שמרחמים עלי, אבל אם הייתן שומעות את הצורת דיבור הייתן חושבות אחרת (אל תשאלו למה החלטתי מה אתן חושבות).
טוב, זה לא אמור להפוך לי את החשיבה ל-הן מרחמות עלי. נכון? אבל בכל זאת, הרגשתי את זה והיה לי לא נעים.
טוב, לא באמת צריך להיות גאון כדי להבין שמרחמים עליך, כשמתייחסים אליך כמו אל ילדה. מקשיבים לסיפורים שלך בהנהון נחמד כזה וחיוך קטן על הפה, והחברה מהצד קוראת לך אבל כרגע את חייבת רק להתיחס למוזרה שמולך. את לא חייבת להקשיב אם אין לך כח מותק, זה בסדר. איך לומר? די התרגלתי.
טוב, מרחמים עלי נקודה קום. ואני לא חושבת, אני יודעת. יודעת טוב מאוד.
אז פה אני כן אחנך אותכן. לא אחנך, אבקש.
גם אם אתן מרחמות עלי, שזה רגש שדי קשה לשלוט בו, זה כמו לומר – 'אל תאהבו אותי' או 'אל תכעסו עלי'.
אז תעבדו קצת, שלא יראו את זה. התרגלתי להיות לבד, התרגלתי בכיתה להיות עם הקיר ובהפסקה עם משהי קטנה ממני כי היא היחידה עם ראש כמו שלי. התרגלתי לזה, אני לגמרי בסדר, באמת.
אם אין לכן כח להקשיב לי, אל תקשיבו. אל תהנהנו עם הראש ושהעיניים שלכן יהיו למעלה מחכות לרגע שאסיים. אני בסדר. א נ י ב ס ד ר.
תנסו לא לרחם עלי, או תנסו לא להראות לי את זה, תודה.
ואם כבר אז כבר, אתן יכולות גם לנסות לרצות להקשיב לי, סך הכל זה יכול להיות נחמד, לא?
טוב, אולי לא, אבל לא משנה.
אם גם לא תגחכו בקול זה יהיה נחמד, אבל בקשתי יותר מדי. אז רק בקטע של רחמים זה יעזור לי מאוד.
יום טוב וסליחה על האורך הארוך הארוך הזה.