המלך- 4

את מסתובבת בשדה. לבד, עם עצמך.

ונתקלת בו, בלי שום הכנה מוקדמת…

המלך.

דבי
זה אמיתי???

אני? מולו? ככה סתם???

לוקח לי כמה דקות להתעשת.
להפתקס.
משפילה עיניים
חושבת רגע
מישירה מבט
מוצפת אהבה
מחייכת
בבישנות
חיוך הכי רחב
עם לחיים סמוקות
בתחושות מרוממות

והוא מחזיר בחזרה.
חיוך כזה טוב, ורך
הוא כאן, מקשיב
מתחנן אליי לנצל את ההזדמות
שלא אפספס
וארפה
שלא אשכח את התפקיד

שאני שלו.
תמיד.

מעטפה והכינור
אולי מישהו יסביר לך
מה הולך פה
ולמי המלך מחכה
אבל הוא מסתכל עליייך
מחייך
מתקרב
בבגדי מלכות
ופנים שוחקות
חיוך רך
ומבט מלטף
ואת נזכרת…
בצו שיצא אשתקד
ואחרי שבוע
את
כבר שכחת אותו
בחוברת המלכותית
זאת שכתב המלך בכבודו ובעצמו
וביקש
ללמוד ולשנן
לקבוע חברותות
ואת
השארת אותה מאובקת מעל המדף בארון…
נזכרת
בחברה
שאתמול ביקשה ממך הסברה של תרגיל מסובך
ואת
התחמקת, מיהרת לחתונה
ונזכרת
בעוד כל כך הרבה דברים
שהמלך ביקש, התחנן
ואת…

ואז את מתנערת
אבל הוא לא אמר מראש!
איך יכולתי, לדעת להתכונן
אם לא ידעתי על בואו?!
נכון שאני אמורה להיות טובה בכל מצב
אבל בכל זאת, לפגישה עם המלך
צריך להתכונן!
את כבר מתקרבת
על לשונך מונחת התשובה
לא ידעתי!
כמעט פורצת הזעקה

ואז…
את נזכרת
בכרוז המלכותי
לפני שנים
שהודיע
ש"המלך מגיע!"
ואת התכוננת!
באמת!
אפילו הוצאת את החוברת מעל הארון
והבטחת לחברה
ש"אחרי החתונה"
אבל ככל שעברו הימים
והוא לא בא
את התרשלת
החוברת חזרה לארון
והחברה שוב זכתה ליחס קר ומתנשא

את מסתכלת שוב בפניו של המלך
המלך, שהגיע עד אלייך!
המלך, שהתגלה מארמונו
שבא לגאול אותך!

ואת רצה הביתה
להחליף
כמה מביך
את הפיג'מה
להביא
במהירות שיא
את החוברת
לפתור
במהירות האור
את התרגיל של החברה
ולצאת לקבל את פניו של מלך המשיח
שתפס אותך לא מוכנה

אחת שמונה מאות
ירוק ירוק וירוק.
זה מה שאני רואה סביבי.
רעש של ציפורים מצייצות שנבלע בירוק האינסופי.
פה ושם נשמעים גם צרצורי צרצרים ששוברים את השקט הטבעי.
אני ומחשבותי.
השדה זה המקום הטבעי שלי.
אני מבלה בו את רוב שעות יומי.
נהנהת מהשקט, מהרוגע, מהשלווה ושוקעת בים של מחשבות וחלומות.
איזה כיף זה בשדה.
ופתאום.
בלי שום הכנה מוקדמת.
טדדדם טדדדדם טדדדם.
אני שומעת נכון?
מה זה הרעש הזה?
מהיכן הוא הגיע?
אולי זה מין חדש של צרצר?
אני מפנה את ראשי ומגלה ים של אנשים נוהרים לכיוון בלתי ברור.
ואז רואה אותה.
החצוצרה.
לא זה לה היה צרצר.
דומה אבל שונה.
והיא מקור הרעש הבלתי מוסבר.
נרגעתי.
אבל מה עושים כאן כל הים אנשים האלו?
מי הסכים להם להפר את השלווה והפרטיות שלי בשדה ה-כל כך שקט דרך טבע?
אם כולם הגיעו לכאן כנראה שיש סיבה!
אירגנתי לעצמי תרמיל ומקל ויצאתי באומץ לחפש את מוקד המשיכה.
נדחפתי בין האנשים (תוך שמירה על שתי מטר, אל תדאגו!).
והגעתי אליו.
שובל אדום וארוך.
ארוך מאוד!
מזכיר בצורתו קצה של גלימה.
הרמתי את ראשי.
לא רק מזכיר, אלא זה מה שזה.
גלימה!
של מי?
המשכתי להביט.
ונרתעתי אחורה, בבהלה.
אין סיכוי.
אני לא הוזה, מבטיחה!
אף פעם לא הזיתי!
"מפתיע, אה?!" שמעתי קול מאחורי.
נבהלתי.
אישה זרה התקרבה אלי בחיוך.
"את לא הוזה" היא אמרה.
"הוא מגיע לכאן בכל שנה" היא חייכה "אלול היום" הוסיפה.
"אלול?" הגיתי את השם המוזר הזה "נשמע כמו משפה בבלית עתיקה" חשבתי.
"מי זה?" שאלתי ללא קול.
האישה רק חייכה.
"*מה* זה" תיקנה.
"אז מה זה אלול?" נשארתי עם שאלה.
יש למישהי תשובה?

—
יאוווו
אני יתרגש!!! בטרוף!!!!
וידרושששש משיח!!!!!!!!!! עכשיו!!!!!!!!!!!!
וכמובן שיגיד לו לא לעזוב אותנו. כלומר כמובן שהוא לא עוזב. רק שנראה את זה שהוא איתנו בעיינים הגשמיות שלנו