הצלחתי להתגבר על הפדיחה

לא קל לי לעמוד מול כולם
היום בלימודים היה עמוס…
מכירה את הימים האלו שעמוסים בסידורים ממש חשובים, במיליון ואחת עניינים, בחברות מעניינות, ארוחת קפיטריה משובחת, תפילת מנחה של הרגע האחרון…
ואז, במקרה (או יותר נכון, בהשגחה פרטית מופלאה), נתקעתי בשולחן הזה, והשולחן קצת נרעד.. כאילו קרא לי לשים לב אליו בחריקתו החרישית..
ועל השולחן… שורות שורות של ערכות נש"ק יפיפיות, באמת יפות, ומושקעות וסגולות ועם פס כסוף ומושך…
קחי לך.. לחש לי השולחן.. גם ככה יש לך היום נסיעה ארוכה ארוכה, כדאי שתנצלי זאת..
אבל… אני עייפה, ורעבה וצמאה ועסוקה ו… טוב נו, זו לא הנקודה..
אני מתפדחת קצת, קצת הרבה.. נמאס לי להיות הצדיקה שברכבת, זו שעוברת בין כולם ומחייכת, מנסה להציע את מרכולתה ונתקלת לפעמים במבטים עויינים ובשאלות עוקצניות…
זה גדול עליי.. שמישהי אחרת תיקח..

ובכל זאת.. הערכה הזו, שכמעט נפלה לה מהשולחן והתחננה להצלה, לתשומת לב וליד מלטפת… לקחתי אחת, ודחפתי אותה עמוק עמוק.. אחרי הקלסר והסנדוויץ' והאוזניות ועוד כמה שמאטעס שהיו שם…

עליתי לרכבת עם שיחה קצרה ביד ושוקולד נחמד שקיבלתי ביציאה.. התחלתי ללמוד..
הרעבע דיבר שם על התוקף של יהודה.. לעמוד מול הפרעות העולם, מול המשנה העצום של מלך מצריים, ולא להיכנע, להפגין את גאון יעקב בעוז ובענווה..! הרעבע דורש מאיתנו לעמוד מול העולם, העולם מלא הגאווה והישות, ולהראות לו מי בעל-הבית…
הרציתי לחברותיי בהתלהבות את התוכן ואת ההוראה אלינו ואז נפל לי האסימון…
כן…! דווקא אני, השליחה הקטנה וה"לא" חשובה, שווה יותר מנשיא אמריקה וממנהיגי העולם הגדול, כמה אירוני… לא אירוני בכלל, הרי אני מקושרת לבעל הבית האמיתי של היקום הזה! ואני… אני אתבייש? אתפדח?
אחרי חיטוט קל יצאה לה הערכה המבויישת מהתיק שלי, ומאוד מהר, עם חיוך רחב ושבת שלום לבבי, הגיעה ליעדה… לעוד אישה יהודיה קדושה ויקרה, שתוסיף השבת עוד קצת אור בעולם, שתראה לו מי בעל הבית כאן…
מה שבטוח, שבוע הבא אקח יותר..
גוטשאבעס!