סיפורה של שליחות/16

שליחות מיוחדת

לפרק הקודם לחצי כאן

את היומיים האלה – היא לא תשכח לעולם.

זה התחיל ביום ראשון (או אולי כבר שני?) בשעה 2:00. היא הייתה בדירת הסמינר בצפת כשהטלפון צלצל. "מזל טוב!!!" שמעה את אביה מעבר לקו "נולד בן ב"ה בריא ושלם!" היא מתרגשת, שמחה וכל חברותיה מתרגשות איתה. המשפחה, אמנם לא מעבר לים, אך בדירה שכורה בכפר חב"ד, וודאי חוגגים (או שאולי בעצם ישנים?).

למחרת, בין השיעורים, הטלפון מצלצל (זה היה לפני תקופת התאים ). היא מופתעת לראות את מספרה הישראלי של אמה על הצג. "הלו! מזל טוב!" היא עונה בהתרגשות. "מה שלומך? מה שלום התינוק?" "ב"ה." עונה האם העייפה. "אבל… צריך להתפלל. יכול להיות שיש איזו בעיה עם התינוק."

בום.

היא מנתקת את השיחה. לא יודעת כיצד להגיב. משתפת כמה חברות בודדות בבקשה שיתפללו לשלום התינוק ונכנסת לכיתה. "תגידי," פונה אליה חברה מודאגת שיושבת בשולחן מלפניה, רגע לפני שהרב נכנס. "מה זאת אומרת שיכולה להיות בעיה?" "לא יודעת…" היא עונה לה מבולבלת. "אשאל את אמא שלי.." היא שולחת הודעה לאימה עם השאלה המתבקשת ואז מגיעה התשובה הלא צפויה.

"חשש לתסמונת דאון…."

היא מראה את ההודעה לחברה. לא מעיזה להוציא את המילים מפיה. ומרגישה את עיניה מתמלאות בדמעות.

היא יוצאת מהכיתה. לא מסוגלת לשבת. כשחברתה בעקבותיה ותמיכתה השקטה שווה יותר מאלף מילים. הן מוצאות פינה שקטה, מאלתרות סידורים ומתחילות לומר פרק תהילים.

הדמעות כבר לא בעיניים, הן פורצות החוצה בשטף. היא מבולבלת. לא מבינה. לא יודעת להכיל. 'זה רק חשש…' מנסה להרגיע את עצמה. 'אין מצב שזה קורה באמת. תפסיקי לבכות כאילו מישהו מת.' השכל אומר את שלו. אבל הלב מרגיש אחרת…

למחרת היא משוחחת שוב עם אמה בטלפון. "זהו זה.." אומרת לה האם כשקולה נשנק מבכי. "הקב"ה בחר בנו, לתת לנו ילד מיוחד. נשמה מיוחדת. אנחנו נשתדל לקבל את זה בשמחה ונחזק אחת את השניה…"

נחזק אחת את השניה? היא? תחזק את אימה?? איך בדיוק?! ולמה זה קרה בכלל???

כאילו שלהורים שלי אין מספיק התמודדויות בשליחות… כאילו אין לנו מספיק נסיונות… למה זה מגיע לנו??? למה ההורים שלי צריכים את ה"פרוייקט" הזה על הכתפיים שלהם. שליחות נוספת ולא פשוטה.

הזעקה נותרת ללא מענה. והיא אכולה מבפנים. מבולבלת, נבוכה ולא מוצאת את מי לשתף.

מצד אחד רוצה לדבר על זה, לפרוק. מצד שני חוששת.

מצד אחד מחפשת לשתף, מצד שני נמנעת… את התמונות בהם נראה בבירור העיניים המלוכסנות והלשון הארוכה, היא ממהרת להשמיד. מתכחשת. לא רוצה לקבל.

היא הופכת לצינית כלפי חברותיה, חסרת מצב רוח כשרק העשיה בסמינר עוזר לה להסיח את דעתה מה"צרה" שנחתה על משפחתה.

לא אלאה אתכן בפירוט כל תלאות הנפש שעברה. הרבה זמן לקח לה להרגיש שהיא אוהבת את אחיה למרות הכל…. כשהיום, היא כבר לא יודעת איך הייתה יכולה שלא לאהוב אותו…

אז כן, יש לה אח מיוחד. מתוק מדבש. היא אוהבת אותו מאוד והוא – מחזיר אהבה בכפליים.

הוידאו האהוב עליו – זה "הפסוקים שלי" עם הרבי. המשחק האהוב עליו – זה ספר התורה הקטן. השירים האהובים עליו – זה ניגונים. ומי שצופה בכל זה, לא יכול שלא להימס…

היום היא כבר יודעת.

האח הזה – הוא לא שליחות נוספת ש"נפלה" על המשפחה ולא "פרוייקט".

הוא בסך הכל, שליח מתוק, שהצטרף למעצמה.