לב אפור/3

שיחה פתוחה

לפרק הקודם לחצי כאן

"ליבי?" יד נגעה בכתפה ברכות.

"מה?" חלוש יצא מתוכה.

"ליבי, הבאתי עבודה לכיתה ויש לי כמה דקות כדי שנוכל לדבר ולעבד את הדברים קצת. רוצה שנצא לדשא?" עצרה לשניה המורה שפרה כדי לבחון את תגובתה שכללה הנהון קל ומבט מושפל.

"בואי נעבור דרך חדר מורות, נתפנק קצת בקפה". הזמינה המחנכת בידידות.

משהו נפתח בליבה של ליבי. "אהמ כן בסדר". גמגמה.

חדר המורות היה ריק, וליבי הרגישה בנוח להצטרף אל המורה.

"כמה סוכר ליבי?" שאלה תוך כדי שהוציאה שקית חלב מהמקרר הקטן, שקית קפה מהארון למעלה וזוג כוסות קרטון מהערימה ששכנה דרך קבע על המשטח במטבחון.

"שתיים, בבקשה" 'לפחות שיהיה מתוק, אם לא חיים כאלה..' חשבה במרירות.

"טוב, בואי קחי את הכוס שלך, ואני מצרפת לנו פה עוגה שווה, מה את מעדיפה? שיש או טורט?" המורה פתחה בתנועה מהירה את המקרר.

"שיש, תודה." 'חבל שאין לך עוגיות, בד"כ זה יותר טעים לי' חשבה לעצמה.

ליבי והמורה שפרה התיישבו על הדשא בישיבה מזרחית מתחת לעץ.

בחצר בית הספר לא נראתה אף תלמידה מבריזה או כיתה בשיעור שמש.

קול ציוץ הציפורים התנגן ברקע, וקול נהמת המנוע של משאית הזבל שעברה זה עתה ברחוב הסמוך הרעים בעוצמתו.

"מה שלומך ליבי?" פתחה המורה בשיחה.

למורה שפרה אכפת מאוד. וליבי מרגישה את זה.

'אני לא באמת מתכוונת לדבר איתה' חשבה לעצמה.

המורה סידרה את פאתה בתנועה האופיינית לה.

שקט. ליבי לא ענתה דבר. ומה תענה? שרע לה בחיים? שאין לה כוח יותר? שהיא מרגישה כאבן שאין לה הופכין?

ובכלל, מי ערב לה שהמורה תבין אותה ולא תשפוט?

"ליבי, מה שלומך? איך את מרגישה?" שאלה שוב המורה ונעצה בליבי מבט רך, מלא בחמלה עד שהרגישה שהיא נמסה.

ליבי לגמה מהקפה לאות התחמקות. והנוזל החם הזה בפנים שרף לה את הגרון. את הנשמה הכואבת.

רוחות התחילו לנשב, ושוב, המורה סידרה את פאתה ושתקה.

'המורה, למה את שותקת? תדברי, תגידי משהו!' בער לליבי על קצה הלשון. 'אז אולי כן אדבר קצת?' שאלה את עצמה.

"המורה" פתחה את פיה לבסוף,

"קשה לי בכיתה! קשה לי! את ראית מה היה היום?

שמעת איך חנהלה דיברה אליי?" 'וואוו דיברתי הרבה. איזו התפרצות… למה שיתפתי אותה בכלל? איך היא הצליחה להוציא ממני?'

"ליבי יקרה, זה כל כך מובן מה שאת מרגישה.." שוב המבט הרך, החומל הזה, שהמורה עטפה בו את ליבי.

"אולי נפגעת? ולכן רע לך?" טון המורה שונה מאוד מהרגיל, לא כמו בכיתה.

'אולי אשתף פעולה?' שאל קול קטן בתוכה.

"כן.. מאוד רע לי" ומרוב שרע לליבי עיניה הסתובבו על פני מרחב הדשא רק כדי לא לפגוש בעיניה של המורה.

"לא פשוט להיפגע מחברה טובה כמו חנהלה… עברת חוויה לא פשוטה.." גם עיניה של המורה הושפלו אל הקרקע.

המורה שפרה לקחה נשימה ארוכה מהאוויר הצלול, ובאוטומטיות גם ליבי נשאבה לרגע, ונרגעה.

"ליבי?" הישירה את מבטה.

"כן" הישירה גם ליבי מבט.

"את איתי?" רצתה לוודא.

"כן, זה קצת מוזר לי לדבר עם המורה.." החליטה להיות כנה. ליבי תלשה גבעולי דשא קטנים 'אני בהלם מעצמי.. איזה שיתוף ופתיחות…'

"צודקת. פעם ראשונה שדיברנו הייתה בתחילת שנה… חייכה חיוך עדין. "את רוצה שנמשיך או שנשמור את השיחה שלנו לפעם אחרת?" אפשרה לה המורה לבחור את המשך השיחה.

ליבי עצרה לרגע, הקשיבה לקולות הסוערים בתוכה, והרגישה כל כך אבודה.

כן. היא רוצה שהמורה תעזור לה לעשות סדר בדברים.

"אני חושבת שנמשיך" ענתה ליבי "קצת קשה לי כל המצב הזה עם החברות.." 'והמורה כל כך רוצה לעזור..'

"טוב, אז נמשיך. מה היה באירוע החברתי היום שהתסיס אותך כל כך?" ניסתה המורה לשים את האצבע על מוקד הקושי.

"חנהלה לא ענתה לי להודעות ששלחתי לה, וזהו אני פשוט מבינה מזה שהיא לא רוצה להיות חברה שלי!" 'וזה גרם לי להתנהג בצורה הכי מביישת..'

"חנהלה לא רוצה להיות חברה שלך? היא אמרה לך את זה?"

המורה שוב כיוונה אל מוקד הקושי בכל הסיפור.

"לא, אבל למה היא לא ענתה לי להודעות?" 'במשך שבוע ויותר?'

"תגידי לי את ליבי, למה היא לא ענתה לך להודעות ששלחת?" זרקה המורה את הכדור אליה בחזרה.

"היא לא ענתה כי הפלאפון שלה נהרס.. חנהלה אמרה שאח שלה הקטן זרק אותו" 'ועד להודעה חדשה אין לה פלאפון אחר', חיוך קטן בצבץ מזווית פיה.

"למה חנהלה סיפרה לך את כל הקטע הזה עם אח שלה?" ניסתה המורה מכיוון אחר.

"למה באמת?"

'כמה עומק יש במה שהמורה שואלת… יותר קשה מנגזרת. אבל הנה, אני חושבת שהבנתי'.

"כי היא רצתה להסביר את עצמה למה היא לא ענתה לי בהודעות"

"נכון, ולמה היא היתה צריכה להסביר לך למה היא לא ענתה לך בהודעות?" שאלה את השאלה המרכזית.

"כי היא רצתה להבהיר לי שאנחנו עדיין חברות וזה לא שהיא לא ענתה לי בגלל שהיא לא רוצה להיות חברה שלי" בום. הכתה בה ההכרה הזאת פתאום.

"את מבינה ליבי?" שוב המבט החומל הזה.

"כן. לא הייתי צריכה להתעצבן עליה. היא לא באמת אשמה, חבל שצעקתי עליה.." חרטה, רגשות אשם ומצפון הצטרפו לעצב של ליבי.

"נכון. חנהלה לא אשמה. אבל גם את לא. ובכלל לא צריך אשמים" הבהירה המורה.

"אז במי היה תלוי כל הסצנה הזאת?" ליבי השתמשה במושגים של דרמה. מתאים כל כך לאירוע שהתנפח לסצנה.

"בדיוק. זו שאלה טובה" ציינה המורה בחיוך, נראתה מרוצה

"למי את חושבת שהיתה את הבחירה איך להגיב?"

ליבי השפילה מבט. כן היא יודעת. לה. בעיקר לה הייתה את היכולת לבחור איך להגיב…

"כן, הבנתי המורה". החזירה מבט אליה.

"זה בסדר ליבי". הסתכלה המורה היישר אל תוך עיניה "אנחנו בני אדם, ובאנו לעולם כדי לעבוד על המידות שלנו. ואת בדרך לשם! וזה מה שחשוב.." חייכה עם העיניים העמוקות שלה. ושוב שאפה מלוא ריאותיה אוויר, ונשפה החוצה.

"וואוו. מה אני אמורה להגיד עכשיו?" התפעלה ליבי מהמהלך.

"שום דבר ליבי. את מקסימה, את חכמה, והיה טוב לדבר איתך. תדעי לך שאני נהנית איתך בכיתה. את מוסיפה לנו הרבה מאוד". אמרה המורה בחיבה גלויה.

ליבי צחקה במבוכה. "מה אומרים כשמרגישים רצון חזק להעריך?" אהבתי את הרעיון שבכל סוף משפט יש סימן שאלה דווקא.

"תודה". קרצה המורה קריצה הכי חברותית שיש.

"תודה המורה, אני מאוד מעריכה שרצית שנדבר" 'ולא וויתרת לי…'

"בשמחה רבה! ליבי," פנתה אליה "לכל מקרה שתרגישי צורך לדבר, אני רוצה שתזכרי תמיד תמיד שאני פה בשבילך" המורה הדגישה את ה'בשבילך' שיהיה ברור, וליבי הנהנה לאות הבנה.

"בואי נחזור לכיתה, הבנות ודאי מחכות לנו" חייכה המורה ואמרה בקלילות.

התנערות מהירה מהדשא.

הכוסות וצלחת העוגות מצאו את מקומן בפח וצליל של סגירת דלת הכיתה נשמע.

ליבי נכנסה לשיעור.