גלגל חוזר בעולם
לפרק הקודם לחצי כאן
הנה, זה שוב פעם קורה.
כביסות, אריזות, לארגן, לדאוג ששום דבר לא נשכח, חיבוקים ונשיקות ו…מהר מאוד היא מוצאת את עצמה בדרך לשדה התעופה. רק אז היא מרשה לדמעות לזלוג מהעיניים. עכשיו. הרחק מעיניה הדואגות של אמא, הרחק מפרצופיהן התמימים של אחיה הקטנים. עכשיו היא יכולה לבכות. ולהתחיל להתגעגע.
כבר כמה שנים שהיא לומדת בארץ ישראל. עוזבת את מקום השליחות, מגיעה ללמוד, חוזרת הביתה, טסה, ושוב חוזרת… ובכל פעם זה קשה מחדש. הגעגועים צפים והדמעות זולגות…
צ'ק-אין, בדיקת דרכונים, שיקוף. היא כבר מיומנת בכל זה… המתנה קצת ארוכה ו.. במטוס. בדרך לארץ ישראל. הנחיתה עוברת ב"ה בשלום. היא נחתה. נחתה? ככה זה נראה בכל אופן.. היא נמצאת כאן, אבל הלב וראש נמצאים אי שם. מעבר לים. דואגים לשלום המשפחה ותוהים. האם גם הם חושבים עליה עכשיו?
מן תחושת החמצה ממלאת את ליבה. 'מה אני עושה כאן?' חושבת לעצמה. 'אם ההורים שלי יצאו לשליחות, אז למה אני באה לכאן, לארץ ישראל?' עמוק בלב היא יודעת ומבינה שעכשיו, דווקא בתור שליחה, עליה להיות כאן. בארץ ישראל. ללמוד, להתחנך, כמו שההורים רוצים וכמו שהרבי – המשלח רוצה.
מרוץ החיים לא משאיר הרבה זמן למחשבה. בגרויות, מבחנים, חברות. כל אלה ממלאים את יומה. ורק בלילה, לפעמים, אחרי שיחת טלפון עם בני המשפחה, היא יכולה להטמין את ראשה בכרית ולתת לדמעות לזלוג.
והנה זה שוב פעם קורה.
כביסות, אריזות, לארגן, לדאוג ששום דבר לא נשכח. אבל הפעם באווירה אחרת. היא חוזרת הביתה. סוף סוף, אחרי חודשיים וחצי שלא ראתה את משפתה, זה קורה. מעניין יהיה לראות איך ארך השער של האחות. ואיך גדל האח התינוק. בסך הכל היה בן שנה וארבעה חודשים כשראתה אותו בפעם האחרונה. כעת הוא כבר בן שנה וחצי. מעניין אם יזכור אותה… בפעם שעברה הוא לא רצה לבוא אליה… נראה מה השתנה בבית, והאם הסדר שעשיתי בחדר לפסח נשאר על כנו…
צ'ק-אין, בדיקת דרכונים, שיקוף. הכל אותו הדבר, רק הפעם עם צוות ישראלי. המתנה קצת ארוכה ו…היא במטוס. בדרך הביתה. למשפחה. למקום השליחות. הטיסה נראית ארוכה מן הרגיל. היא סופרת את השעות. הדקות. והנה היא נוחתת בשלום. בדיקת דרכונים, לוקחת את המזוודה, יוצאת אל אולם היוצאים. ומהר מאוד מוצאת את עצמה מחבקת את אחיותיה האוהבות והאהובות שהגיעו לקבל את פניה בשדה התעופה.
מגיעה הביתה, מוקפת במשפחה אוהבת ומייחלת שהתקופה הזאת לא תסתיים. אבל יודעת שאילו חלומות שווא ובבוא היום זה שוב פעם יקרה. היא תצטרך לחזור לארץ. להמשיך בלימודים. כי זהו תפקידה כעת בתור שליחה. זה מה שהרבי רוצה ממנה. והוא גם נותן לה את הכוחות לכך. ועליה לזכור שגם שם. בארץ ישראל. גם שם היא שליחה. גם שם עליה להוות דוגמא לסביבה.
כן, גם בפעם הבאה שזה יקרה, הדמעות יזלגו, היא אתגעגע, אבל תזכור ששליח אף פעם לא לבד. הרבי נמצא איתה תמיד. מלווה ומעודד. ובעז"ה כשמשיח יבוא תוכל לעמוד בשורה הראשונה ולדעת שעשתה כל שביכולתה לבוא הגאולה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
15 תגובות
תקשיבי את ילדה מהממת!!!!!!
אני לא נראה לי הייתי עומדת בזה?
אני יותר ילדה של בית אני ממש לא אוהבת להיות רחוקה משם מלא זמן. שבתות מחנה וכו זה משהו אחר אבל להיות רחוקה כזה הרבה זמן ממש לא בשבילי…
מעריכה אותך!!!?
דאאיי איזה כיף לגלות עוד חלק בבלוג
עוקבת אחרי כל החלקים:)
את אלופה
וואו, גרמת לי להתגעגע יחד אתך;)
הכתיבה שלך נוגעת!
וואוו את פשוט מהממתתת
תגידי מאיפה הכח???
זה שפוט קשההה
הכח מהרבי
ומהאמונה שהכל זה לטובה ושהקב"ה מסדר לי את החיים בצורה שהכי טובה בשבילי 🙂
אוחח
את מבטאת רגשות בצורה מדהימה
כמו שאמרת;
העזיבה מהבית היא חלק בלתי נפרד מהשליחות עצמה.
נפגש בשורה הראשונה!
מדהים מדהים מדהים
נפגש בשורה הראשונה!!
וואו!
כולי הערכה, באמת!
מעריכה אותך!❤️
שני פוסטים ביום אחד
❤ ? ❤
אני גם שליחה
ואני ממש מזדהה איתך, כל מילה ומילה…
תגידי, מושקי… אם אפשר לשאול… זה לא מרגיש גם לך לפעמים, סליחה על הביטוי החריף שאני משתמשת בו, כמו כף הקלע?
בית-
ארץ ישראל-
בית-
ארץ ישראל-
געגוע-
חיבור-
אושר-
שוב געגוע-
שוב נתק-
שוב שמחה-
שוב געגוע….
כמה הנפש שלי יכולה כבר להיטלטל????????????
נמאס נמאס מהמעברים החדים האלה!!! אי אפשר יותר!!!
גם את מזדהה איתי בקטע הזה?
או שהייתי אמורה כבר להתרגל? זה תקין שככה אני מרגישה בסוף השנה השנייה שלי מחוץ לבית?
או שזה תמיד יהיה ככה קשה?
וואי את חמודה!!!
עוררת בי את האהבה שלי לכל שליחה באשר היא, גם בלי להכיר ? ומי שמכירה אותי יודעת שזה אמיתי אצלי!!!!
אז קודם כל, שולחת לך מלא מלא כח!!! כי כן… זה לגמרי נורמלי שאת מרגישה ככה.
ולגמרי הגיוני שתרגישי ככה בכל השנים.
וסליחה שאני לא מעודדת, אבל חשוב לי להיות כנה.
הזעקה שלך כל כך הזכירה לי את עצמי! ממש ממש!!!
בפרט ש(אם קראת את הפרקים הקודמים של הפוסט אז את יודעת)הנפש שלי הטלטלה גם בתוך הארץ וזה היה נורא.. ?
אבל…. וכאן מגיע האבל הגדול.
תמיד השתדלתי לדעת ולהאמין שעם כל הקושי – אני לא שואפת לחיים אחרים.
אני רוצה לגור בארץ ולא בשליחות? לא.
אני רוצה ללמוד בבית הספר במקום השליחות? לא.
אז מה לי להתלונן?
וכשהייתי מתבוננת בזה, ואומרת לעצמי שוב ושוב ושוב… זה לא ביטל את הקושי, אבל זה נתן המון כח להמשיך למרות הכל.
בהצלחה לך יקרה!!!!
ותזכרי שהרבי איתך תמיד – וזה לא סתם קלישאה!!!!❤
אני לומדת כבר כמה שנים בארץ ועדין התיאור שלך העלה לי דמעות לעיניים. וואו, זה כל כך כל כך ככה.
ממש תענוג לקרוא ולראות שאני לא היחידה שעוברת את הדברים האלו 🙂
וואו גם אני הולכת ללמוד בארץ דווקא לא לקחתי קשה אולי אני ירגיש את זה אחרת. מעניין עם התינוקת שבבית תכיר אותי כשאחזור לחופשה…