מתנה לשנינו

"שלום אבא"
הייתה לי תקופה קשה, והייתי מאוד לבד.

אלו היו דברים שלא יכולתי לשתף בהם אף אחד – ויום אחד פשוט נשברתי והרגשתי שאם אני לא מוציאה קצת, אני מתמוטטת.
כתבתי לרבי.
לא יודעת למה זה לא היה לי בראש עד אותו זמן אבל רק שם זה עלה בי, ומאז כתבתי הרבה והרגשתי חיבור ממש מיוחד… תכלס, הרבי הוא אבא שלי והנה יכולתי לכתוב לו הכל כולל הכל.

אחרי קצת זמן התייצבתי, דברים רעים נגמרו ודברים טובים התחילו להיכנס אליי במקומם, כבר לא הייתי כל כך לבד.
אחרי חצי שנה פתאום תפסתי את עצמי – שכחתי לכתוב לרבי! כל כך הרבה זמן לא כתבתי, ופתאום התביישתי כל כך בזה שלא הרגשתי שום צורך לעשות את זה כשהיה לי טוב.

והחלטתי לכתוב, אבל זה נסחב ונסחב ונמרח ועוד הרבה זמן עבר.
עד שהחלטתי – לא עוד, וקבעתי לעצמי לכתוב לרבי בראש חודש, מין קביעות שכזו, בתאריך כזה שלא אשכח יותר.

כשהתחלתי לכתוב, עשיתי את זה בלי ליטול ידיים או לשים צדקה או כל שאר ההכנות. הנוסחים תמיד בלבלו אותי. קראתי לזה "מכתב לרבי" וככה יכולתי לכתוב בדיוק איך שאני רוצה.
רק התמונה של הרבי תמיד עמדה מולי, וכשהסתכלתי בעיניים של הרבי יכולתי לכתוב רק "שלום רבי", ואחר כך זה הפך אפילו ל"הי, אבא," תלוי במצב הרוח שלי באותו ראש חודש.
ותמיד כתבתי הכל, הכל כולל הכל, מהגרביים החדשות שקניתי ועד ההחלטה הטובה האחרונה שלי במידה והייתה, ועל ההתקדמות שלי ועל הכשלונות שלי וההצלחות והאכזבות. ועל הנפילות. לצורך עליות.
טוב ורע, לא חשכתי דבר. (כמו חשוך בנים – לא שגיאה או משהו).

בראש חודש ניסן התיישבתי כמו תמיד לכתוב לרבי – מציינת חצי שנה בדיוק להחלטה הזאת שלי.
הסתכלתי בתמונה של הרבי וכתבתי "שלום אבא" ואחר כך שפכתי כל כך הרבה. אני כבר לא לבד כמו פעם, אבל הרבי היה ונשאר הכתובת הזאת, היחידה, שאת באמת יכולה להכניס לתוכה את כל הלב המרוסק שלך ולקבל אותו עטוף בחזרה.

לכתוב לרבי, זו מתנה שאת נותנת לעצמך.
את לא חייבת ליטול ידיים אם את לא רוצה. (זה כן מנהג חשוב – אבל לי אישית זה מעצבן ואם הייתי מקפידה ליטול ידיים אני יודעת שלא הייתי כותבת בכלל).
פשוט תקחי דף ותכתבי לאדם היחיד בעולם שמבין אותך ולא שופט אותך ומקבל אותך כמו שאת ושאכפת לו ממך באמת.

וכשלך יהיה טוב גם הוא יחייך.