תפריט
אי אפשר להתרגל
לפרק הקודם לחצי כאן
"את שליחה?! באמת?! אז זאת שנה ראשונה שלך שאת לומדת בארץ?"
לא פעם ולא פעמיים היא נתקלה בכאלה שאלות.
ובכל פעם מחדש נהנתה להפתיע עם התשובה: "שנה שלישית/רביעית/חמישית.."
תגובה הבאה הייתה בלתי נמנעת: "אהה, וואו.. אז בטח את רגילה כבר…"
והיא שומעת, והיא נעלמת דום. מנסה להבליע את הקול המתקומם בקרבה.. רגילה?? רגילה למה? לגעגועים בלתי פוסקים? לפרידות שוב ושוב ושוב?
לא, היא לא רגילה. לא התרגלה אף פעם. למעשה, היא הייתה שמחה ללמוד איך להתרגל.
היא עזבה את ביתה בגיל צעיר. נכון. גיל 12 וחצי – כיתה ז'… אז אלה החיים וזאת המציאות שהיא מכירה.
אך, כפי שהיא לא פוסקת לומר מאז, "הייתי קטנה מדי כדי להבין שזה אמור להיות קשה…"
ללמוד בארץ? חלומה של כל שליחה צעירה! מה יותר טוב מללמוד בעברית, בכיתה חב"דית, להתארח אצל סבתא ואצל הדודים, להיות בכל האירועים המשפחתיים, ליהנות ממגוון רחב ולגמרי כשר של ממתקים….???
אז כן… היא הייתה תמימה, קטנה וצעירה וקיבלה את ה"גזירה" בשמחה רבה.
אך ככל שחלף הזמן, היא החלה להתבגר.
אז גם ההתלהבות החלה לפוג ולהישבר..פתאום הבית מגלה את ערכו האמיתי,
והיא מוצאת את עצמה מתגעגעת לתא המשפחתי.
וכל פעם שהיא נאלצת להיפרד מחדש, זה כואב יותר מתמיד.
אז נכון, זאת המציאות, ועם זה מתמודדים. מבחינתה – אלה החיים.
אך עם הזמן, זה רק נהיה קשה יותר ויותר,
כאב הגעגוע הופך מנסבל, לבלתי מתפשר..
ו… לא. לחיים כאלה – אי אפשר להתרגל.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
7 תגובות
היי. וואו דבר ראשון אני ממש אוהבת איך שאת כותבת❤ דבר שני זה כל כך נכון! למרות שכן יש דברים שמתרגלים אליהם… געגוע זה משהו שנהיה קשה ממש… טוב אני מקווה שאת בבית עכשיו וזה פחות קשה לך
בהצלחה?
אני גם שליחה…
כואב לי לראות פוסט שמדבר על הגעגוע הזה, זה אחד הרגשות הכי קשים שלי…
אני יכולה רק לעודד אותך ולומר לך שבאמת באמת באמת שכולנו משפחה אחת. את שומעת? כ-ל השליחות משפחה א-ח-ת-!!!
אני מנעל"ה בצפת, והמתנה הכי גדולה שקיבלתי שם, ושבטח תלווה אותי לכל החיים, היא המשפחתיות הזו שלנו השליחות, אחוות אחיות כפשוטו. כולנו באותה סירה, כולנו מתמודדות עם קשיים לא פשוטים, וכולנו נולדנו בידיעה שהנתינה ליהודי אחר היא לפני הכל, ויש כל כך הרבה בנות מתוקות שעכשיו מרכזות את כל יכולת הנתינה שלהן בלתמוך בבנות אחרות. בסוף גם תגלי שאפילו את יכולה לתמוך הבנות הצעירות ממך… וזה האושר הכי גדול שיש, וזה מנחם, וזה מרגיש כמעט כמעט כמו התא המשפחתי החמים שתיארת 🙂 באנגלית קוראים לזה home away from hone… זה בדיוק זה.
חוץ מזה שיש לנו מלא פעילויות וטיולים משלנו שזה ממש שווה ?
בקיצור, סורי שכתבתי מגילה, אבל אם יש עוד בנות שליחות בבית ספר שלך-אני ממליצה לך בחום להתחבר איתן, לשתף חוויות, לשמוע ולדמוע ולשמוח ביחד ❤️
בהצלחה!!! לאב יו ?
הי..
אני פחות מגיבה לפוסטים, וגם לפוסטים הקודמים שלך לא הגבתי.
אז דבר ראשון שתדעי שאני קוראת את הפוסטים בשקיקה. והם מהממים. כל כך!
אבל עכשיו – וואו.
הצלחת לבטא משהו מזה עמוק וכואב!
משהו שהרבה לא מבינים אותו, ולא מצליחים להסביר אותו.
יש דעה רווחת שאומרת, שזה הכל עניין של הרגל.
וזה לא.
זה מאוד קשה להתרגל. כי געגוע זה רגש שלא מתחשב בכלום…
את יכולה להיות הכי שמחה ופתאום הוא יגיע ויהרוס הכל את יכולה להיות עצובה ואז הוא פשוט נכנס בטבעיות. בעצם געגוע זה חלק שחסר תמיד כשאת לא נמצאת בבית ואי אפשר להשלים אותו כי את לא בבית… אבל כן אפשר לנסות למלא אותו על ידי שאת מתקשרת הרבה, שולחת תמונות, מכתבים נכון זה לא מעביר את הגעגוע אבל זה עוזר בהצלחה ענקית!!!
אני חושבת ששמעתי אותך פעם… את מורה?
ואוו ואוו
מ ה מ ם
כתוב בצורה יפה וקולחת
ותזכרי שאת שליחה של הרבי והוא מעניק לך כוחות?
אני פשוט מזדהה עם כל מילה.
וואו.