שהעולם יעצור

מה אני עושה פה?

נוסעת לעשות סידורים על הבוקר
פותחת סידור ברכב בדרכי לכיוון תל אביב מתחילה להתפלל.
והנוף והרכבים
והדיבורים
והשירים שמתנגנים בשקט כי אני לא לבד ברכב והמחשבות
ובעצם העולם כולו שלא יעצור
רק כי אני מתפללת עכשיו.
ואני מנסה להתרכז.
ומצליחה ונופלת למחשבות
ושוב מצליחה לתפוס כמה רגעי ריכוז והתבוננות
ושוב מחשבות.
על זה שבכלל מה אני עושה פה,
ולא ייאמן שלפני שבוע
בכלל התפללתי במניין של הרבי
אז באמת שמישהו יסביר לי
מה אני עושה פה.
ואיזה כיף היה.
ומחשבות על סווענטי וכל מה שהמסע הזה הביא איתו.
והוא הביא המון התעלות וקדושה
ודברים טובים.
והלוו עצרי הכל
כי את באמצע התפילה.
אז טיפה ריכוז, בבקשה.
אבל מה אני עושה פה,
באמצע החול
ולפני פחות משבוע בכלל הייתי אצל הרבי
ועכשיו אני אפילו בתפילה לא מצליחה להתרכז ושמישהו יקח אותי לשםםם.
ואולי בעצם זה העניין?
להתפלל בדרך, על כביש איילון אבל כמו ב 770.
שהלב, התחושה הרגש והכוונה יהיו כמו שהיו לפני פחות בשבוע, במניין של הרבי.
כי בעצם, זוהי תכלית חיינו ככל הנראה.
לעבוד בשגרת החול בדיוק כמו בקודש.
או לפחות עם הכוחות שקיבלנו מהקודש.
כי לעשות את זה שם זה קל. את מונחת שם, את באווירה, בהווי.
ופה, את צריכה לעצור את הכל.
ולהרגיש.
למצוא את הקודש בתוך החול.
וזו העבודה. וזו הגדולה.
אז עצמתי עיניים וטיפה הרגשתי
והתרגשתי
ואפילו להתבונן קצת הצלחתי.
ובעודי בדרך על כביש מהיר באיילון
סיימתי שמונה עשרה, הרמתי עיניים
וראיתי את הרבי
מולי על שלט חוצות,
מחייך.
והתפילה הזו ליוותה אותי להמשך היום.
להפוך את החול לקודש.