דיוק, דיוק

זה כל מה שחסר לכן

דע מה למעלה – ממך;
עין רואה
ואוזן שומעת
וכל מעשיך בספר נכתבים.

ותמיד חשבתי שזה מן משנת חינוך כזאת, שהולכת ככה:

דע מה למעלה – ממך: כלומר כדרוש המגיד ממעזריטש, שכל מה שקורה למעלה בפרצופים והספירות העליונות הוא 'ממך', ממנו.
ואם הפרצופים והספירות מושפעות מאיתנו אז בטח גם כל מה שקורה למטה, (והרי כל מה שקורה למטה משתלשל ממה שקורה למעלה),

וזה אומר שבתור מורה את המבוגר האחראי והתלמידות הן בסך הכל הבבואה שלך עצמך, וכמו שחשבתי פעם שבעצם הורים מגדלים לעצמם מפלצות (והמבין).

ועין רואה: עין שרואה באמת את התלמידה, שמסתכלת לה בעיניים וחושבת – למה התלמידה הזאת זקוקה עכשיו? מה היא מרגישה? מה עובר עליה?
מה גורם לה להתנהג כמו שהיא מתנהגת?
ושאלות כאלו שואלים גם כשהתלמידה מתחצפת וגם כשהתלמידה היא מצטיינת השכבה.

ואוזן שומעת: להקשיב, להקשיב לתלמידה ולמה שיש לה לומר. ויש לה הרבה, וגם אם הרוב הוא גיבוב של שטויות לפעמים יש שם אמת.
ואפילו לא, ההקשבה כבר מספיקה.

וכל מעשיך בספר נכתבים: שזה הרישום, היומן, התקנון.
ההערות הטובות והרעות, האיחורים החיסורים המבחנים והפרגונים בציוני ההגשה.

אבל אני חושבת, שהתבלבלו קצת.
בסדר הנכון של הפסוק.
כי במקום ללכת לפי הרשימה שתיארתי לעיל הולכים לפי רשימה ממש הפוכה.

כל מעשיך בספר נכתבים: את לא בתקנון! וכמה פעמים צריך להגיד לך להוריד את העגילים? ולכל שיעור את מאחרת באופן קבוע, את שמה לב?

ולא, בטח שלא שמתי לב, מה אני סתומה?? מה את מחשיבה אותי טיפשה? ויש סיבה, מורה יקרה, לזה שאני שוב באה עם עגילים ארוכים. אולי אם תקשיבי לי את גם תדעי מהי.
אבל המציאות היא, המציאות היא שרישום ביומן תופס יותר מדי מזמנן של המורות עד שלא נשאר להן פנאי לכל הדברים האחרים.

אוזן שומעת? מה פתאום! אתן יודעות מה יקרה אם המורות תתחלנה להקשיב לכל ברבורי המוח של בנות כיתתן? בוקה ומבולקה, זה מה שיהיה.
למה להקשיב לבנות? אם בית הספר שיש לו ניסיון וותק של שנים ובטוח יודע מה הוא עושה, בטוח הרבה יותר מאשר צוציקיות מתבגרות שנמצאות רק שנתיים, שלוש, ארבע שנים בתיכון?
וכן המורה, כי מי אם לא אנחנו נספר לכן למה בדיוק אנחנו זקוקות. מהן הצרכים שלנו, צרכים של מתבגרות.
ועם הרבה הרבה כבוד לבית הספר – באמת – באמת יש לו ניסיון עתיר שנים – העולם משתנה, מורותיי, וגם אם אנחנו בקושי שנה בתיכון, יש לנו מה לומר.

עין רואה?! טוב, פה באמת כבר הגזמתן.
מורה לא טורחת להסתכל על התלמידה ממטר.
היא הרי צריכה להעביר שיעור. להספיק חומר.
התלמידה מתחצפת? את מי מעניין למה היא עושה את זה?! יש ציוני הגשה ואנחנו נאיים עליה בזה. זהו, זה יסתום לה את הפה.
כלומר לא בטוח, אבל זה הנשק שלנו מולה, נשק של נקמה ויראה במקום נשק של חיבוק ואהבה. פדה בשלום.

דע מה למעלה – ממך. כי מה שלמעלה הוא ממך, המורה, וגם מה שלמטה.
אבל הבנות? בכיתה שלי?
לא לא, אתן לא מכירות אותן, אני רקדנית מעולה! זו הרצפה שעקומה, ואם הן היו סותמות לרגע הן ישר היו מבינות איזו מורה נהדרת אני, אם הן היו מפסיקות להתפרע הייתי יכולה להראות להן מה אני שווה. זה שאני לא מצליחה זה באשמתן.

והתורה היא מדויקת, מדויקת כל כך, ורבי עקיבא דרש תילי הלכות על כל תג שבה.
וכל מילה שמופיעה בפסוק נמצאת דווקא שם ולא לפני ולא אחרי כי שם היא הכי מדויקת בעולם.
ותורה שבעל פה, ופרקי אבות, הם חלק ממשי מהתורה, אין הבדל.

אז למה, למה מעוותים ככה את משנת החינוך?

דע מה למעלה – ממך,
עין רואה,
ואוזן שומעת,
וכל מעשיך בספר נכתבים.

כי כשאני מרגישה שלוקחים אחריות מולי,
ושרואים ומרגישים אותי,
ומקשיבים לי…
אז אני מבינה שהערה על התקנון היא מאהבה.
ופתאום אני רוצה לכבד את מי שמכבד אותי.
ויש לי אמון במי שמאמין בי.

ואני כל כך רוצה…