הפלא הוא אני/33

השחנ"ש והביצוע

האויר היה נעים.
רק התחיל הקיץ ובלילה עדיין קריר.
לייקי הוציאה לנו 2 כסאות לדשא המטופח שמאחורי ביתה ואני ניסיתי להתחיל להסביר מה היתה הדחיפות הגדולה לבקש אותה להיפגש איתי מיד.
ניסיתי לתת רקע כללי בלי להסגיר שם או פרטים מזהים. ניסיתי להסביר את החשש שלי בלי שיש לזה בכלל הוכחות חוץ מאינטואיציה. ניסיתי להסביר שאני הייתי קרוב להגיע למקום של מצוקה בלי להתבלבל עם כל מה שלא סיפרתי לה בזמנו ושלא רציתי גם עכשיו לפתוח כדי להעביר ללייקי שאני מזהה משהו מאיכות המצוקה של חיוש.
הייתי מתוסכלת אבל נראה לי שלייקי הבינה. היא התבוננה בי ופניה הולכות ומרצינות.
ראיתי שהיא חוככת בדעתה מה לומר.

פתאום הרגשתי שאולי זה גדול מידי עבורה.
אולי אז קלטתי שזה גדול מידי באופן כללי.
תהיתי אם לא העמסתי מידי עליה.

"אנסה להסביר לך משהו" היא פתחה. "וחשוב לי שתביני שדווקא לך אני יכולה להסביר את זה כי את בוגרת ומבינה ניאואנסים עדינים."
נהנתי מהמחמאה וגם הרגשתי שוב את הביטחון המוכר עם חברה גדולה שכזאת. שתוכל אולי לעזור לי מול כזה מידע.
"בת אחרת היתה אולי נעלבת. כי מה שאגיד לך כנראה נשמע שמפחית מערכך. אבל להיפך. החברה שלך כנראה נמצאת במקום שזקוק לעזרה אינטנסיבית ורחבת היקף. זה לא סוג עזרה שאת או אני יכולות להגיש לה."
למרות המחמאה שהיתה אמורה למנוע בדיוק את זה לא יכולתי לשלוט בעצמי. זה היה כל כך מקומם והתפרצתי: "אז את אומרת? לעזוב אותה? לתת לה להתרסק? בשביל מה יש חברה? חברות? אם לא לזמן כזה???"
לייקי חייכה ובחיוכה עמד כאב "יש הבדל בין להבין מה העזרה שאנחנו לא יכולות לתת לבין לנטוש" הדיבור שלה היה שקול ומרגיע "שתביני. הרבה בנות מתנסות בכל מיני דברים. זה חלק התפתחותי של בדיקת גיבוש הזהות. כמו תינוק בן שנתיים שאומר לאמא לא. הוא פשוט מבין שיש לו אוטונומיה. שהוא ייצור בפני עצמו. וזה חשוב. כשהוא יגדל יותר הוא ילמד לכבד ולהקשיב בקול ההורים.
הנה. את התנסית בסמרטפון. התלבטת. יכולת לבקש הכוונה ועזרה. והגעת למקום שבו את בוחרת איך להתמודד. לחברה שלך כנראה יש מקום רגשי לא פשוט. הוא לא מאפשר לה להתרומם מהמאבק. הוא לא מאפשר לה לבקש או לקבל עזרה."

"אז מה עושים???" החוסר אונים הרגיש גדול ממידותיי
"את צריכה אומץ. אומץ לערב מישהו שמכיר אותה ושאת סומכת עליו או עליה. לשטוח את שעל ליבך. במקביל לראות אם בתוך החברות שלכן את יכולה לתת לה קישור לאתר "אקשיבה". זהו אתר שמרושת עם נשות מקצוע שתוכלנה לעזור לה ביום שהמים יגיעו לה עד נפש והיא תקרא לעזרה.
שתדע על האתר הזה כדי שיהיה לה היכן לצעוק"

לייקי הססה מעט בטרם המשיכה "זה לא אתר שאעודד כל אחת להיכנס אליו. זה לא לך ולא לי. אבל קיבלתי אותו בעבר לעזרה לחניכה ולמי שצועק הצילו זה בדיוק בשבילה"

חושבים שזה היה קל?
זה לא!
בהיסוס כבד שיתפתי את המורה מירי. ידעתי שחיוש מאד אוהבת אותה. על כל מורה היה לה מה להגיד מלבד על המורה מירי.
היה שווה. המורה מירי כל כך הודתה לי והרגיעה אותי שלא יוודע ממנה כלום ושהיא תהיה מספיק רגישה שהרגשתי את הכתפיים שלי משוחררות מהעומס.
בכיתה, מול חיוש, מצד אחד התנהגתי רגיל. מצד שני שיחת הטלפון היתה ברקע של כל מפגש בינינו. באוטובוס. בתור לנטילת ידיים. בצחוקים של קבוצת הוואצאפ הכיתתית.
היא עשתה הכל כדי לא להיפגש איתי ביחידות ואני כיבדתי אותה ומרחוק הייתי קרובה אליה בדרך שלא אוכל להסביר.
והתפללתי עליה
וגם עלי
שכל אחת מאיתנו תוכל להמשיך להתקדם לכיוון האור ולהתיר את הכבלים של הנפש הבהמית מתוך יחד במציאת השליחים הטובים שיעזרו לה.

מילה של המורה מירי:
באיזה דאגה ואחריות הפקידה בידי מנוחי את חששותיה לגבי חיוש.
בכמה אהבת ישראל אמיתיים.
טוב שהיא שיתפה. גם אני הרגשתי משהו אבל היא הצליחה לשים זרקור.
לא נשאר הרבה עד סוף שנה
אבל זה מספיק ליצור רשת ביטחון ראשונית שבסייעתא דשמיא תלווה אותה הלאה.