אתגר מס' 10 – יום שלישי

אתגר מס' 10:

י"א מרחשוון. רחל אמנו, האחת והיחידה.

אנחנו בטוחות שגם אמא שלך היא אחת ויחידה עבורך.

ספרי לנו עליה!

אם יש לך סיפור מעניין/ מרגש איתה/ עליה, תרגישי חופשי לשתף אותנו ?

שמשיה
~זה היה לפני שנתיים~
חזרתי מבית הספר.
התיק נזרק אחר כבוד על הרצפה
אני עם הפרצוף הכי מתוסכל ומאוכזב בעולם.
מסתכלת סביב..
אוףףף (דמעות תסכול)
אמא לא בבית= אין ארוחת צהריים.
כן. זה מה שאני חייבת עכשיו.
לאכול ארוחה מבושלת נורמלית ולא סנדוויץ מעוך (מבית הספר)..
ארוחה שאמא שלי הכינה. זאת שחשבה עליי כשהכינה אותה, זאת שאוהבת אותי, דואגת לי ומכינה הכל במסירות הכי שיכולה.
אחרי יום כזה מרגיז ומתסכל..
אתן שואלות מה קרה?
אז אומר לכן:
יום אחד אני מתעוררת בבוקר רותחת! לא מסוגלת לזוז! כואב לי כל הגוף ויש לי צמרמורת.. צעקתי (בחולשה) מהמיטה: "אמאאאא" אמא הגיעה בבהלה וכשראתה אותי- עוד יותר נבהלה. הייתי נראית נורא!
מה שמסתבר זה שחליתי בדלקת ריאות. יותר משבועיים במיטה. פשוט נורא! וכשחזרתי- היה לי להשלים מלא חומר למבחן ענק שיתקיים שבוע הבא. במשך יותר משבוע אני חורשת למבחן שהיה לי היום.
אמא שלי המהממת לא רואה אותי בבית. אני לא מפסיקה ללמוד ולחרוש.
היא פטרה אותי מכל המחויבות של לעזור בבית- העיקר שאצליח! מתקשרת לזאתי, לומדת אתה, וכך שבוע מתאמצת..
היום היה המבחן. מה אני יאמר? איך שראיתי את המבחן התחלתי להחוויר..
אני מנסה לענות תשובות ופשוט לא זוכרת כלום!! לא יודעת איך ולמה.. את זה תשאלו את הקב"ה! קיבלתי כמו בלק אאוט. אני מאמינה שהכל זה יד ההשגחה ואם הקב"ה רצה שזה יהיה כך- מה אני שאחלוק עליו?! (אל תחשבו שאני כזאת צדיקה. כי אני לא!) וזה היה נורא מאכזב.. ככה? זה מה שמגיע לי אחרי שככה התאמצתי?! הרי נאמר "יגעת ומצאת- תאמין"? לא?!
כשאמא שלי הגיעה, (כמובן אחרי ארוחת צהריים משביעה וחמה) הרגיעה אותי (בזכותה נרגעתי, אגב) חיבקה אותי ולא הפסיקה לומר לי שהיא מבינה אותי וזה בסדר להיכשל לפעמים והיא תמשיך לאהוב אותי כמו שאני. וזהו. לי זה הספיק! אם אמא שלי ככה אומרת- אני רגועה.
אין עליה בעולם!
~אמי אהובתי~

צליל מתוק
מה הייתי אומרת לך אמא?
אהובה, נשמה,
זה מה שהייתי חושבת…
הייתי מרגישה מלוטפת על ידך,
רגועה ומחובקת בידייך,
מוכלת ונתמכת על ידך,
בעצם, רק יושבת לצדך…
קשובה לשקט הרועש בי.
ואת…
לא מנסה להסביר,
לא חושבת איך לתרץ,
פשוט מקבלת אותי ככה.
בלי לדבר. בלי מילים.
כאילו שומעת אותך:
"את עוצמתית,
את כישרונית,
כמה אומץ יש בך!
את קשובה לעצמך,
את רגישה".
"אמא,
אני יודעת שאני בתוכך!
אני חושבת עלייך,
מרגישה אותך.
רק…
רק מייחלת
למצוא כבר ולהיות
בפינה שלי בלבך…
רק אם אפסיק
לברוח
ממך,
ממני
כן, מעצמי…
אקח לי רגע,
אקח נשימה
ואחשוב:
הרי אני יודעת
בטח שאני יודעת
כמה שאני אוהבת אותך!
כמה שאני נותנת
נותנת לעצמי
לבטא זאת
במוחש,
להרגיש כך
באמת".
את המילים את בוחרת
שלא לעצור
ובהן
גם ככה אני חוסכת.
ואז לגעת,
חיבוק…
יואו….
אני עדיין בורחת…
ואת
מתעקשת
לא מוותרת עליי…
"תסמכי על עצמך,
בבקשה!
תני לך,
תני לעצמך,
לעצמך…
אמא!
יציבות.
שורשים.
מקום.
סיבה.
בשבילך…"
ואני עונה
בלי מילים
פשוט מחבקת
מחובקת
עטופה בחום
שלימות של הרגע
כמה שזה נעים…
איפה הייתי עד היום?
איך לא ניצלתי זאת?
זהו
לא בורחת יותר
רוצה רק עוד
פתוחה לקבל
את השפע
שאת נותנת לי
ונתת תמיד.
היום אני כלי.
פנויה לשמוע
להכיל את עצמי
את הרגשות שבי
את המחשבות שבי
תודה שלא ויתרת
תודה שהאמנת
תודה שהיית שם בשבילי…

אמא
בטוחה שלא היה לך קל
לסבול את הדחייה שלי
גם לי היה קשה
הרגשתי יתומה
חסרת יציבות ושורשים
הרגשתי לא קיימת

תודה לה' שנתן לי אותך כאן בגוף גשמי
שנתן לי את אבא
שנתן  לי את כל המשפחה

כל כך כיף להקשיב לך
לרעיונות שלך
המלאים בחכמה
תודה שאת חיובית
זה עוזר לי לראות את הכיף של החיים
את העונג בכל רגע
את הטוב בכל אחד
את האלוקות שבטבע
את ההשגחה הפרטית בכל רגע

כמה כיף להתרפק עלייך
לקבל ממך חום אמתי ונשמתי
כל מה שאני אומר
הכל את כבר יודעת
ובכל זאת מקשיבה
כאילו זו הפעם הראשונה
את שואלת לשלומי
גם סתם כך ביום שגרתי
מרגישה דברים מתחת לפני השטח

כל מה שאכתוב רק יקטין
את מי שאת באמת עבורי
אוהבתותך