יומנה של תשראית טרייה/8

ב-770

קמנו בשבע ומשהו, רציתי לנעול את העקבים החדשים עם שמלה קיצית. בנות ותיקות אמרו "בשום אופן לא עקבים!" אז החלפתי לחולצה וחצאית עם מגף. זה גם היה יפה מאוד.
הגעתי לסעווען סעווענטי, חדר שני. תפסתי את אותו מקום כמו אתמול. אמרתי תהילים. עוד בת מצטרפת ועוד אחת, ופתאום צריך לעמוד באלכסון.
האמריקאיות שקנו את המקומות עליהם התנחלנו לא הגיעו, וכבר אמרו תפילת העמידה של שחרית! המזגן היה ק-פוא, ועם כל הכבוד ללבושי החמים פחות או יותר, לא התכוננתי לגבישי קרח בזרימת הדם. באמצע חזרת הש"ץ נשברתי, יצאתי להפשיר. השאלה איפה? גם בחוץ קר! לא היה שום מקום עם טמפרטורה לבני אדם, רק פינגווינים בשחור לבן. כמובן הפסדתי חלק מהקטעים, וזה אכן מכמיר לבב. הכפור היה בלתי נסבל. גם החלטתי לא לאכול לפני תקיעות, בניגוד להיתר הרבנים. התוצאה- פסיל קרח כמעט מעולף. הגעתי למצב מתנדנד, שאני לא שולטת במאה אחוז על הגוף שלי. הלכתי עם חברה למשפחה המארחת שלי. וואו איזה אוכל. פצץ. היה יותר כיף כי הם היו מצחיקים, חצי ישראלים. שולחן חג, לא סעודה אצל המלכה ויקטוריה.
הסעודה הסתיימה מאוחר, קמנו ישר למנחה. התגלגלנו בבטנים מתפוצצות אל סעווען סעווענטי, התפללתי מנחה בקינגסטון. הופ! סעודת חג עוד פעם. אני הרגשתי על סף סכנה, יותר מדי אוכל בבת אחת. אז נשארתי לומר תהילים, חיכיתי לחברה שלי שאכלה באשל.
אמריקאיות חיפשו אורחים בצורה נואשת, ולמרות שהצהרתי שאני לא אוכל- הן הסתפקו בי. המוזרה מבין השלוש התלהבה עלי, וטחנה את תודעתי הדק היטב. הגעתי למן סמינר יהדות לנשים, אחרי שעה וחצי ברחתי משם. חברתי כבר חזרה לבדה לדירה, וכן גם אני, על אף ליבי המפרפר קלות במקומו. נפלתי שדודה למיטה, ושקעתי בשינה עמוקה (האם מישהו שקע אי פעם על שינה קלה? או שזו השינה הקרויה "רק רבע שעה").