מהו חסיד?

ליקטתי הגדרות שונות, מוזמנת לשאוב מהן השראה להתקדמות:)
יש שאלה שעולה המון המון.
והיא נכונה ויפה ומסקרנת.
מה זה בעצם חסיד?
אני מתאימה להיות כזו?
לאיזה רף לשאוף להגיע?
יש לזה מקורות?
הרגשה פנימית היא סבבה?
מאיפה מתחילים מה עושים?
אז גם אני הסתקרנתי. והתחלתי לנבור בספרים ובאינטרנט. והנה לכן מקבץ קטן. יותר נכון גדול. אבל לעומת הים שממנו הוא מגיע הוא קטן וחמוד.

יש לי משהו לספר לכן.
האדמו"רים שלנו כבר הציבו קו מי זה חסיד ומהו חסיד.

קבלו קצת ציטוטים:
הרבה לחשוב, מעט לדבר, ועוד יותר לעשות- זהו מהותו של חסיד.(לקוטי דיבורים א, ב.)

מהו חסיד? זה כבר כתוב ביום יום.
"בחסידות חב"ד תואר חסיד הוא, מי שמכיר מהותו העצמי ומעמדו בידיעת התורה ולימוד ומצבו בקיום המצות. יודע הוא מה שחסר לו ונותן לב ודואג למלאות את החסר, ומרבה במשמעת בדרך קבלת עול". (היום יום כ"א אדר א')

שם חסיד הוא שם קדום הנמצא כבר בדברי רז"ל גם על אדם הראשון (עירובין יח,ב)– והוא תואר השלימות וההפלגה,
אם בשכל או במדות או בשניהם יחדיו.
אמנם בתורת חסידות חב"ד "תואר חסיד הוא: מי שמכיר מהותו העצמי ומעמדו בידיעת התורה ולימודה ומצבו בקיום המצות; יודע הוא מה שחסר לו ונותן לב ודואג למלאות את החסר, ומרבה במשמעת בדרך קבלת עול."

יש גם את פרקי אבות: "איזהו חסיד, המתחסד אם קונו".

קבלו סיפור יפה:
כשר' דיוויד וייס היה אצל הרבי ביחידות. לאחר שהיה ברוסיה והרבי ישב איתו בערך 3 שעות.
הם דיברו על הרבה נושאים.
לאחר שעתיים שיחה לערך.
עזר ר' דוד אומץ ושאל את הרבי "מי יכול לכנות את עצמו חסיד שלך-
אני הרי לא שומר תורה ומצוות לעת עתה. לא קרוי אחד מהשליחים שלך. אני לא לובש בגדים של חבדניק.. מי יכול לקרוא לעצמו חסיד?
הרבי חייך. הניח את ידו על השולחן ואמר: "גאנץ איינפאך" (-מאוד פשוט),
"אם אדם יכול להסתכל אחורה בסוף היום ומרגיש שהוא יתקדם מבחינה אתית, יהודית, מוסרית. צעד קטן מהמקום בו עמד בתחילת היום".
ממשיך הרבי "אהיה מרוצה לקרוא לו אחד מחסידיי"

ואם זה לא מספיק קחו סיפור מאדמו"ר המהר"ש:
"האם יואיל הרבי לרדת אלינו ולהשמיע דברי חסידות בפני הקהל הרב שנאסף?" זו הייתה בקשתם של זקני החסידים ונכבדי העיר ויטבסק, אליה הגיע לבקר רבי שמואל שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הרביעי מליובאוויטש. קהל רב נאסף ליד אכסנייתו של הרבי והם ביקשו לשמוע מפיו דברי חסידות.

"אינני חש בטוב ולפיכך לא אוכל לומר דברי חסידות" השיב רבי שמואל, "אך אצא לזמן קצר ואומר מספר דברים בפניהם."

חיש מהר פשטה השמועה שהרבי יוצא אל הקהל. מאי-שם הובאה במה וכסא עליהם יוכל לשבת הרבי, וכשהרבי הופיע – שקט השתרר במקום.

הרבי פתח ואמר:

"באגדותיהם של חכמינו זכרונם לברכה ובמדרש נהוג להביא משלים רבים. כך ניתן למצוא לשונות כמו "בנוהג שבעולם", או "למה הדבר דומה?"; משלים ממלך, מבן מלך ועוד.
"הסיבה לכך היא שיש לנצל את הרעיונות הקיימים בעולם כדי לעבוד את הבורא.
"בעולם מקובל להשתמש במטבע הלשון – מתאים ולא מתאים. לאדם כזה "לא מתאים לדבר כך"; לאדם אחר "מתאים להבין זאת.
"על יהודים – וחסידים בפרט – לנצל את ה'לא מתאים' גם ברוחניות. גם עבורם יש דברים 'מתאימים' ואילו דברים אחרים 'לא מתאימים'."
מה מתאים ולא מתאים לחסיד? המשיך אדמור המהר"ש ופירט:

"לחסיד מתאים ללמוד כל יום אימרה חסידית, להתמסר לעשיית טובה לזולת.
להיות בשמחה, ויתרה מכך לעשות טוב לזולת.
להכיר היטב את חסרונות עצמו ואת מעלות הזולת.
להחשיב את האדם הקטן והפשוט ביותר כיותר טוב ממנו.
לחסיד מתאים ללמוד מכל אחד מידות והנהגות טובות.
אהבה ואחוה, שלום וריעות.
לחסיד לא מתאים שלא לעשות את כל הדברים שנזכרו.
( שלא ללמוד חסידות. שלא להתמסר לעשיית טובה לזולת. להיות שקוע בעצבות.
שלא להכיר את חסרונותיו.
להחשיב את עצמו כגדול יותר מהגדול שביותר.
שלא ללמוד דבר טוב מהזולת.
לחסיד לא מתאים לגרום למחלוקת ופירוד לבבות, גם אם הוא עושה זאת בשם דרכי החסידות.")

הרבי נעמד ממקומו, בירך את הנוכחים ושב לאכסנייתו.
דבריו של הרבי הותירו רושם עצום על הנוכחים. ר' דובער הרשמן, אדם אמיד ובעל לב חזק, התבטא לאחר-מכן ואמר: "דבריו של הרבי שנמשכו עשרים דקות רחצו וניקו את נשמתנו. הלוואי ובתפילת 'על חטא' הנאמרת במנחת יום כיפור נרגיש כך! אז הבנו היטב מהו רבי."

כמה מההגדרות העשירות למהותו של חסיד מופיעות באגרותיו ושיחותיו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ:
"חסיד לועג ליצר הרע. כל העבודה היא עם הנפש הבהמית, לא עם יצר הרע";
"אצל חסידים מעולם לא חסרו שמחה וידידות. שני דברים אלו הם תכונות חסידיות".

הגמרא מכנה 'חסיד' מי שמוכן לסבול כדי שלא ייגרם סבל לזולת. הדבר נאמר בעניין נטילת ציפורניים, שאם אישה הרה עוברת מעל ציפורניים מושלכות, היא עלולה להפיל את ולדה. על כך אומרת הגמרא: "רשע – זורקן, צדיק – קוברן, חסיד – שורפן".
מדוע הוא חסיד? משום ששריפת דבר שהיה חלק מגוף האדם עלולה לגרום נזק, והחסיד מוכן לסבול ובלבד שלא ייפגע הזולת.

אדמו"רי החסידות וגדולי החסידים נתנו הגדרות משלהם למהותו של חסיד, איש-איש על-פי מה שנראה בעיניו בעיקר מהותה של החסידות. זקני החסידים נהגו לספר מה ששמעו בילדותם מזקני החסידים הראשונים, תלמידי רבנו הזקן: "עיקר מהותו של חסיד היא – התקשרות. התקשרות והתמסרות בכל מהות כוחות נפשו אל הרבי" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 170).

ועוד נאמר "אין חסיד זקן" אין צעירות וזיקנות בעניין של חסיד. חסידות זה מהות שלא משתנה.
– אצל חסידים לא התבטאו במונח 'חסיד זקן', אלא אמרו 'חסיד מבוגר' ('א עלטערער חסיד'). ופעם אמרו לפני הרבי הריי"צ, שמזכירו הנאמן, החסיד ר' יחזקאל פייגין, התבטא: "חסיד אינו מזדקן לעולם", והרבי נהנה מאוד מאמרה זו.

עוד אמרו החסידים הראשונים: "מיהו חסיד? מי שהוא בעל-בית על עצמו" (ספר השיחות תרצ"ז עמ' 240)
. הרבי הרש"ב אמר: "חסיד יוצר סביבו סביבה. אם אין סביבה סביבו – עליו לבדוק היטב את עצמו, את מצבו האישי. עובדה זו כשלעצמה – שאינו יוצר סביבה – צריכה לשבור אותו, ועליו לשאול את עצמו: מה אני עושה בעולם?" ('היום יום' ל' באדר ראשון).

עוד משהו שאמר הרבי הרש"ב: "חסיד מבוגר צריך למסור עצמו להדרכת האברכים, וככל שמדריכים את הזולת, כך צריך האדם להדריך את עצמו בכפליים" (ספר השיחות תש"ה עמ' 18).

הרבי הריי"צ אומר באחת משיחותיו: "חסיד אינו רודף ואינו נרדף. אין הוא רודף אחרי עניינים גשמיים ואין הוא נרדף מהיצר הרע". (ספר השיחות תש"ד עמ' 102)

בדומה לזה הוא כותב באחת מאיגרותיו אדמו"ר הריי"צ : "חסיד לועג ליצר הרע. כל העבודה היא עם הנפש הבהמית, לא עם יצר הרע". (אגרו"ק כרך י"ג עמ' תלג)

עוד אומר הרבי הריי"צ, כי מהותו של חסיד היא שמחה ואהבת הזולת.
וכך הוא כותב : "אצל חסידים מעולם לא חסרו שמחה וידידות. שני דברים אלו הם תכונות חסידיות, ולעולם ישנם במהותם ובמציאותם, אלא שלפעמים הם מתעלמים וצריכים לגלותם". (אגרו"ק כרך ה' עמ' רמו אדמור הרייצ)

החסידות תובעת מחסיד להרגיש, לא רק לשמוע – להרגיש אלוקות, להרגיש תורה, להרגיש את הזולת (ליקוטי דיבורים חלק א עמ' מו).
עוד נאמר שרבנו הזקן השריש בחסידים שיהיה להם חוש בנעימות ובמתיקות של יהודי, וממילא יהיו כלים להרגיש את נועם ה' (ספר המאמרים תש"י עמ' 192).

אדמו"ר הריי"צ מזהיר במילים חריפות מפני התנהגות דוקרנית כלפי הזולת: "חסיד שאינו זהיר ב'נטילת ציפורניים' – פגיעתו רעה, ומחלל הוא את הקודש בשאט-נפש, באמרו אשר מדרכי החסידות הוא 'לנקר את העיניים' ולפתוח פה בקריאת שמות מאוסים. אין זאת אלא חומר גופו, הבלתי-מזוכך, המעלה צחנה בדברים כאלו (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' יד).
ולסיום סיפור קטן וחמוד: כשאדמו"ר הרש"ב ואחיו, ר' זלמן-אהרן, נהגו לשחק בילדותם במשחק 'רבי וחסיד'. פעם, בשעת המשחק, אמר הרבי הרש"ב: "להיות חסיד זה לא משחק, ומשחק – איננו חסיד"…

אז מאחלת לכולנו שנפסיק לשחק. ונלמד להיות חסיד(יות)