העבר וההווה

והפער ביניהם

שבת קודש. תשע בבוקר.
אמא נכנסה אל חדרן של בנותיה. דלת העץ חורקת במקצת ורוחל'ה נעה באי נוחות במיטתה. חנה ניגשת אל הפינה בה בת השש עשרה שלה נמה ולוחשת לה בשקט ״שיינאל'ה יקרה, קומי. אני רוצה שתלכי היום לבית הכנסת״. הודות למשפחת מנדלוביץ', ביום רביעי שעבר סיימו להכשיר את החדר הצדדי בבית הכנסת של העיירה, שיוכל לשמש בתור עזרת נשים לא רק בחגים, וכעת חנה שמחה על כך שיש לביתה אפשרות להתפלל עם מניין גברים ואף יותר בשבת, דבר שהיא לא זכתה לו.
שיינא פוקחת עין רדומה למחצה. היא עייפה כל כך. היה קשה עד מתיש אתמול לשרך רגליים בין כל בתי הנשים בארגון של אמה ולעדכן אותן בדבר שינוי שעת האסיפה ביום ראשון. אין לה כח. כל כך נעים יהיה להמשיך לישון לקול ציוצי הציפורים ולסיים את החלום שנקטע באמצעו.
אז יהיה נעים. ומה אז? עושים מה שצריך, היא שומעת את קול אביה אומר לה אי אז, כשהיתה עוד קטנה ולא רצתה לעזור בהכנות לחג הסוכות. אך הפעם, הקול הפנימי והאמיתי הזה הוא דווקא שלה לגמרי. קדימה שיינא, קומי ועשי מה שאמך מבקשת. מתוך שש מאות ושלוש עשרה מצוות יש לך אפשרות לקיים כל כך קצת מרצונות השם ועל מצוות כיבוד הורים תוותרי? ממתי שיקולים צדדים בכלל נוגעים לפה? אמא רוצה בשבילך את הכי טוב ואם היא חושבת שעכשיו יהיה טוב לך לקום לתפילה בבית הכנסת את צריכה לעשות זאת. היא מתרוממת בקושי ממיטתה וניגשת באנחה לארון הבגדים. הנה שמלת השבת שלה. תוך זמן קצר היא כבר מחוץ למפתן הבית, צמותיה הארוכות מונחות לצידי כתפיה והיא צועדת לבית הכנסת. כשתחזור הביתה תראה שהכל היה שווה בשביל לראות את המבט המיוחד הזה בעיני אמה, האהבה הזאת שנוצצת עמוק בתוך אישוני עיניה. והיא שמחה, ונעים לה כל כך לשמח את אמא שלה.
– – – –

שבת קודש. תשע וחצי בבוקר.
אמא נכנסת אל חדרה של ביתה ומסיטה את הווילון, נותנת לשמש החזקה לחדור דרך החלון ולאלץ את חיה למצמץ פעם ופעמיים לפני שתחזור שוב לישון. אמא ניגשת אל מיטתה של ביתה ולוחשת לה "חיה שלי, קומי בבקשה. אני רוצה שתספיקי לתפילה בבית הכנסת" היא מעיפה מבט אל שעון הקיר המעוצב. עוד חצי שעה בבית כנסת החזן יתחיל את תפילתו. היא אומרת עוד פעם אחת "חיה, את קמה לבית כנסת?" וזוכה להמהום לא ברור מכיוון השמיכה.
דיי, היא עייפה. סוף סוף יום אחד יש לה לשינה סבירה ואמא תיקח לה גם אותה? לא. היא רוצה לישון, להתחפר עמוק יותר בשמיכת הפוך שלה ולהמשיך את החלום שנקטע בחלקו הכי מעניין. למה אמא לא מפסיקה לרצות ממנה דברים? מה היא, רובוט מכונה שעושה כל דבר שידרשו ממנה? לא. אין לה כוח לבהות שעה בארון הבגדים ולבסוף להוציא בהשלמה איזו שמלה שהיא מקווה שכולן כבר שחכו ממנה. אה, ואז לבוא לבית כנסת שוב בחזרת הש"ץ. וחוץ מזה, שנשים לא חייבות בתפילה במניין, כך שלא יקרה דבר אם תקום אחר כך ותסיים את תפילתה רגע לפני שאבא ידפוק בדלת וכולם ירצו כבר להתחיל בסעודה.
אמא יוצאת וסוגרת בעדינות את דלת החדר. ברגע הבא מוסי קמה במהירות, מחזירה את הוילון למצבו הקודם וחוזרת לישון.
– – – –

תמונת מצב: אני בת עשרה טיפוסית שאוהבת לישון. עד כאן מוכר וידוע. עד לפני כמה שבתות מי שרצתה ללכת אצלינו לבית הכנסת הלכה ומי שלא, אז לא. והיה היתה פעם שבת אחת, בה אמא שלי אמרה שהיא רוצה שאלך לבית הכנסת למחרת. אז הלכתי. לא אומרים לאמא לא. אמא שלי סיפרה לנו איך שסבתא שלי הקפידה שתלך לבית הכנסת כל שבת, ובזמן. והיא הלכה. כל שבת. ובזמן. ואמא שלי תנסה לחנך אותנו בדיוק כמו שסבתא שלנו חינכה אותה. ולזה אני מסכימה, כי יצאה לסבתא שלי בת טובה:)
מאז זה הפך לדבר קבוע. כמעט כל שבת אמא שלי תשלח אלי אחות תורנית להעיר אותי, כי 'מאמי אמרה שתלכי לבית הכנסת'. ובאמת שבא לי רק לחשוב, לא להגיד אפילו, אבל רק לחשוב שזה לא פייר. ואני רוצה להישאר בבית, ולא נראה לי נכון וחינוכי (מכירות את זה שאתן בטוחות שההורים עושים עכשיו טעות חינוכית גורלית? זה הכל בראש. רק את תחליטי איך לקבל את זה) ככה להגיד לי ללכת לבית הכנסת. אני לא אלאה אתכן בכל שרשרת המחשבות שלי, אקפוץ לחרוז האחרון. אני עושה את מה שאמא שלי תרצה ממני, לא משנה אם אני חושבת שזה נכון או לא, וגם אם אני רואה שבנות סביבי בכיף יגידו דברים גרועים מזה לאמם. ואין שום סיבה בעולם שתהיה לי אפילו טינה אחת בלב למי שהשקיע את כולו למעני. לפחות עד החתונה אתן להורי למשוך לי בחוטים הנכונים, ככה שאם אגדל לבת בעייתית האשמה תיפול עליהם;)
אז תודה לך אמא. תודה על החינוך, על האהבה הזאת, שבלי שום תנאים. תודה גם על משגות, כי אין טעויות בבריאה ואני בחרתי רק להתחשל ממה שנקרא בלע"ז "טעות". תודה על זה שאת אמא שלי, כי שום אמא אחרת לא תהיה אמא מספיק מושלמת בשבילי.

ותודה גם לך, שבחרת לקרוא את המגילה שלי עד הסוף.