זה סופו של כל בלון

אי אפשר לאסוף בחזרה
אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. קשה לי. ריק לי בלב.
פתאום הכל לא הולך, לא מוצלח. פתאום הכל תקוע.
כולם כועסים, מתוחים ורוצים ממני יותר… יותר זורמת. יותר מענינת. יותר קלילה.
והעיצוב שלי עוד לא נגמר מבחינתם- רגע, הם רוצים אותי גם פחות לחוצה, פחות מלחיצה, פחות לוחצת… מה הם חושבים??? שאפשר לעצב אותי בלחיצה על כפתור???
די.
עמוק בתוכי אני יודעת את האמת. הם לא רוצים ממני כ ל ו ם. אני רוצה מעצמי ה כ ל .
בכיתה אני רוצה להיות יותר מחברה שלי. במשפחה המורחבת- יותר מהבת דודה.
ובמשפחה המצומצמת יותר מהאחות…
יותר. יותר . יותרררר. אבל מה אסור לצפות? אסור לקוות תקוות גדולות מדי? הרי זה מקדם אותי יותר, לא…. לא. זה רק מלחיץ. זה חוסם. זה מקפד.
אז מה אני אעשה???
אני רוצה לכבוש!!! אני רוצה יותר!!
וכך הוא משל הבלון.
כשמנפחים עוד ועוד… ועוד… הוא נהיה גדול יותר ומרשים יותר… ננפח עוד קצת ונגלה שתי דברים:
הוא התפוצץ.
לא היה בו כלום.
חיפשנו יותר גדול. יותר נפוח. יותר.
ומילאנו בכלום. ועוד כלום. ועוד קצת.
ובסוף זה התפוצץ לנו בפנים. מכאיב. סוטר.
אז זהו הבנתי.
אני צריכה לחפש תמיד יותר. אני צריכה לשאוף גבוה.
אבל תלוי למה ובמה… כי אם נחפש את היותר הזה ונמלא אותו בכלום- הוא יתפוצץ ויכאיב.
ולא ההתפוצצות היא המכאיבה אלא דווקא הכלום. הכלום הזה שאי אפשר לאסוף בחזרה.
מקווה להיות יותר חכמה ולהבין את זה יותר.
יותר.