הפלא הוא אני/13

מרחיבה מעגלים

כל שבוע מחדש, חמש שעות בשבוע, יש לי תחושה שזרקו אותי. מתמטיקה בהקבצה נמוכה, זה להיות נטושה מהחברה הרגילה שלי. אמא אמרה שזאת הזדמנות להכיר עוד בנות מהשכבה, וחוץ מזה לא חייבים להיות תמיד בקבוצה הראשונה. יש הגיון בדברים, אבל היות שזה בלי בחירה אז אין לי שום מוטיבציה. בפרט שזה המקום החלש שלי, וגם ככה אין לי חשק להשקיע במספרים ובפונקציות.
אז ככה, ישבתי לי מרוחה על הכסא שיעור שלם, מעתיקה לאט ובלי חשק את מה שכתוב על הלוח, משתדלת לא למשוך תשומת לב מהמורה הקפדנית וסופרת את הדקות בשעון.
בשניה שהיה צלצול, ראשה של רונית הציץ בדלת. "יפי, את באה?" קראה לעבר בת בכיתה מקבילה שלא הספקתי בכלל להכיר. "כן" ענתה יפי בעודה אורזת את תכולת השולחן. פתאום רונית הבחינה בי, וחייכה: "בואי גם, אנחנו יוצאות לאכול בחוץ. על שמש כזאת יפה אסור לוותר".
נדרכתי. מה להגיד?
התחלתי במן "אה.." מבולבל קצת. קשה לי הסיטואציות לחץ האלה. דיני מחכה שאגיע אליה לכיתה ושנצא יחד. לא נראה לי שהיה יום מתחילת שנה שלא בילינו יחד את ההפסקה (למעט כשהיתה עם דלקת גרון). מצד שני, לא רוצה להעליב את רונית שהזמינה אותי בחביבות רבה כל כך. למען האמת, אני גם די רוצה להכיר אותה יותר.
תחושת מרי עלתה בי: דיני לא חתמה איתך על חוזה. את לא חייבת לה כלום. ומנגד נקיפות מצפון שבתוכי, מזהירות אותי שזה יפגע ויעליב את דיני, במיוחד שלא סיכמנו מראש.
"פשוט אני חצי ישנה אחרי השיעור הארוך הזה", תירצתי את שתיקתי שהתארכה. "רק אורזת את הדברים ובאה". מה יכולתי להגיד?
אחרי נטילת ידיים בחדרון הקפוא, השמש בחוץ באמת היתה נהדרת ומצאנו בין כל קבוצות וזוגות הבנות הישובות כבר, חלקת דשא נעימה. התבוננתי מסביב לראות אם דיני בסביבה והרגשתי ממש לא נח. השתיקה הוסיפה על חוסר הנוחות וניסיתי לחפות עליה.
"אתן מאותו בית ספר?" שאלתי בעודי נוגסת מהסנדוויץ המושקע שאמא הכינה לי הבוקר.
"כן", ענתה יפי והסמיקה. היא קילפה נייר כסף והציעה לשתינו מקלות מלפפונים וגזר.
"נהיינו חברות בכיתה ח'" אמרה רונית, ויפי הוסיפה כשהיא מסיטה את הפוני ממצחה: "מזל".
"המזל זה שגמרנו בטוב", אמרה רונית בכובד ראש. נורה אדומה נדלקה בתוכי, והסקרנות שלי קפצה מיד.
יפי כמו נענתה והסבירה: "היינו במקום ממש לא טוב מבחינה חסידית. ועשינו דרך ארוכה".
"וואו", הגבתי בספונטאניות, "הרגשתי שיש בכן משהו". ה'בכן' התייחס כמובן לרונית שידעתי שיש בה משהו בוגר מאיתנו.
למרות הביישנות של יפי, ראיתי שהיא מעונינת לדבר, אז לא ראיתי סיבה לעצור את הסקרנות. שאלתי, ויפי נהנתה להשיב על מלחמות בבית ספר ובבית, שהובילו למקום של הרס והיסחפות, ואיך בסופו של דבר תפסו את עצמן, ובעזרת כמה דמויות משמעותיות, עשו הסבה אמיתית בנפש ויחד עלו חזרה על במסלול מנסות להיות אחרות ולהתחזק.

שקעתי לי לתוך עולם שונה ומעניין כל כך שממש קפצתי כשנשמע הצלצלול.
"אפשר להמשיך להיות בקשר בוואצאפ", אמרה יפי בדרך לבנין, "היה לי ממש כיף לדבר אתך".
"אין לי", הפעם תורי היה להרגיש נבוכה.
מה יש לכל העולם הזה, שמציע לי את הוואצאפ? ולמה זה גורם לי מבוכה? אוף. כבר אי אפשר לתקשר בדרך נורמלית??
"אפשר לתקשר גם בשיעורים ובהפסקות", ניסיתי להגיד בקלילות, למרות הכעס שעלה בי.
"זה לא כמו בוואצאפ", אמרה יפי בחיוך ידעני שגם רונית חייכה אותו ואני הייתי מחוץ אליו.
זה מבלבל. כי ברור לי שהדרך שהן עברו שמה אותן במשבצת שאני לא שייכת אליה. מצידו האחד הן אינן מודל עבורי. מצידו השני יש שם שחרור אותו אני לא מכירה וקורץ לי.
המבט של דיני תפס אותי בדרך לכסא, ועורר שוב את מצפוני, כמו שידעתי שיקרה.
"אסביר לך באוטובוס", זרקתי לה, ובשיעור היסטוריה הארוך שקעתי בהכנת מילות הסבר והתנצלות לדיני. אחריהם, התנסחו במוחי נאומים חוצבי להבות לעולם נגד הוואצאפ והתקשור דרכו.

מילה של רונית:
כמה רגישות יש במנוחי, היא ממש עמוקה ובוגרת.
יש משהו מרענן בתמימות שהיא מביאה איתה. לא הייתי מתנגדת להחזיר לעצמי קצת מהתמימות הזאת.
ממש חבל שאין לה וואצאפ, הייתי שמחה להכניס אותה יותר לענינים.

לפרק השתים עשרה של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור