הפלא הוא אני/11

חברות חדשה

"ועוד משהו קטן לפני שאנחנו יוצאות לחופשת חנוכה…", ההקדמה של המורה מירי לא בישרה לי טוב. כבר קבלנו 100 מילים ללמוד להכתבה באנגלית, שיעורי בית מורחבים במתמטיקה, ועוד מטלה בהיסטוריה. ועכשיו, למורה מירי יש עוד 'משהו קטן' להציע לנו. זה חופש, זה?

"במהלך החופשה, כל בת נדרשת לפחות יום אחד ללכת ל'מבצעים'. אפשר להשתלב בהדלקת נרות בבית רפואה – האחראית זו חני מזרחי מכתה י"א, יש בתי חב"ד שצריכים עזרה בכינוסי ילדים, וגם חלוקת נש"ק במרכזי קניות, שאפשר להוסיף אליה ערכות של חנוכה".

"חייבים?", עלתה מיד השאלה מצד כמה בנות, והמורה ענתה כהרגלה: "זכות שהיא חובה. כן, בית הספר מחנך לערכים חסידיים, ובאופן טבעי דורש מהבנות לכוון את עצמן בתדר המתאים".

בדרך כלל, אני מסתדרת עם תקנונים וכאלה, אבל הפעם, משום מה, זה הרגיז אותי. בקושי שבוע של חופש, ורק אומרים לנו כל הזמן מה לעשות.

דיני, הפרטנרית הקבועה שלי, לא יכלה לצאת בערבים, כי אמא שלה ילדה לא מזמן. היו עוד זוגות שכבר סגרו ביניהן והייתי מצוברחת לגמרי.
בבית נזכרתי בעדי. עדי שכבר מזמן רציתי ליצור איתה קשר. השגתי את הטלפון שלה והיא הסכימה בשמחה. למעשה, אין לי מושג מי שמחה יותר, היא או אני. דיברתי עם חני מזרחי והיא שיבצה אותנו בהסעה שתצא בחמישי בערב לבית הרפואה.

מצב הרוח שלי עלה והרגשתי ציפייה נעימה.
רעננות ועליזות התייצבנו בשעה היעודה כ20 בנות ועלינו על המיני-ואן המרווח. עברנו מחדר לחדר, מדליקות נרות חנוכה בחדרים, ומציעות נרות שבת לנשים. האחיות קיבלו את פנינו בשמחה גלויה: "כל האומנים והמתנדבים הולכים כמעט כולם בחנוכה למחלקות הילדים, וכאן אין אוירה בכלל. נס שבאתן".

המפגש עם כל חדר היה מלווה בחשש. יקבלו את פנינו? ישמחו? יכעסו? יש כאלה שמתחילים לצעוק על כפיה דתית וכאלה. ויש כאלה שהאור שהדלקנו להם בעיניים שווה את הכל.
עדי ואני לא דיברנו הרבה בין חדר לחדר, אבל התאום בינינו היה כמעט מוחלט. השלמנו אחת את השניה בפניה שלנו ובשיח שנוצר בכל מיטה וחדר בהם התעכבנו.

כשסיימנו את הסבב וראינו את השעה נבהלנו. היינו בעשר דקות איחור מהזמן שנקבע. רצנו את כל המסדרונות והמעליות עד שהגענו מתנשמות מתנשפות וצוחקות לקבוצה, שכבר המתינה לנו.
בנסיעה בנות התחרו באפיזודות מרתקות ובאנקדוטות מרגשות והזויות וכואבות.
עדי ואני שתקנו הרבה, נותנות למה שהיה למלא אותנו. לא זקוקות למילים.
כשירדנו מההסעה נעמדנו, לא רצינו להתקדם הביתה. לא להפר את הקסם.

"ספרי קצת על עצמך עדי", שאלתי-הצעתי בעדינות.

היא הסתכלה עלי ופתאום התחילה לדבר, בבת אחת. כמו פקק נעול שהותר באחת. שרק חיכה להזדמנות לשפוך את מה שבפנים.

"אני ואחותי חזרנו בתשובה יחד לפני שנתיים. היא היתה בצבא ופגשה שם רבנית שממש הובילה אותה צעד בצעד. אני, שתמיד חיקיתי אותה, הלכתי אחריה מיד. אבא ואמא שלי נבהלו נורא. הם עשו הכל כדי לעצור אותה, וכשלא הצליחו עמדו מולי, שלפחות אני לא 'יישטף מוחית' כהגדרתם. אבל האמת נאחזה בי יותר ממה שאני נאחזתי בה. גיליתי את הקב"ה ולא הייתי יכולה כבר ללכת אחורה. אמא הבינה שאם היא רוצה שנאכל בבית היא חייבת להכשיר מטבח. ואבא הבין שאם הוא רוצה שנהיה בבית בסופי שבוע הוא צריך לוותר על הטלוויזיה בשבת. אחרי הרבה עליות וירידות המצב הפך להיות יותר נסבל. אבל המשבר הגדול בשבילם היה ההחלטה שלי לעזוב את החטיבה הממלכתית ולעבור לתיכון חרדי".

היא הרימה אלי עיניים מצועפות "כל יום יותר טוב. ובשבילי התיכון הזה זה הדבר הכי נפלא שאי פעם קרה לי. מקווה שבעזרת השם זה ימשיך לעוד ועוד יציבות".

"וואו", אמרתי וידעתי שאין לי שום מילים להגיב. "איך לא ידענו מכלום עד עכשיו?".
"אני לא מדברת הרבה בטבעי, כמו שבטח ראית", היא אמרה. "אבל ידעתי מתחילת שנה שאם ארצה לשתף מישהי זו תהיה את. יש בך משהו עמוק ובגרות", החמיאה לי ואני הסמקתי ועוד יותר לא ידעתי מה להגיד.
ואז נזכרתי "את תפסת את תשומת ליבי בדיון שעשינו פעם בכיתה… נו… כשהיה שעה חופשית".
"כן", העיניים שלה ניצתו בזיכרון, היא ידעה מיד למה התכוונתי.
"ראיתי שרצית להגיד משהו. מה זה היה?", שאלתי.

"איך ראית?", עיניה התעגלו בתדהמה וגם בהנאה. "במשך שנים היתה לי גישה חופשית למה שרציתי באינטרנט ובסמרטפון. ולכאורה שום דבר ואף אחד לא הגביל אותי. כשחזרתי בתשובה הרגשתי שזה פשוט לא מתאים לי יותר, והיכולת לעצור את עצמי נתנה לי הרגשה של חופש משכר. הבנתי שקודם הייתי נשלטת".

עדי חשבה לשני רגעים והמשיכה: "אני מבינה את הצורך החברתי והאטרקציות שיש שם, ולא אומרת שזה לא בסדר. גם היום יוצא לי להיעזר באינטרנט, אבל בנפש שלי אני ממש לא 'שם'. באופן אישי, מרגיש כאילו הנפש שלי הזדככה ומבקשת קשר נקי יותר אל הקב"ה ומשוחרר מכבלים".

נפרדנו אחרי עוד איזה שעה של דיבורים מתוך פתיחת לב גדולה, וחזרתי הביתה מרגישה מלאה בעושר חדש של חברות חדשה עם בת משכמה ומעלה.

מילה של עדי:

יש איזו בדידות שמלווה את החזרה בתשובה. אני כבר לא 'שם' כי לא מתאים לי. ואני גם לא 'כאן', כי הייתי קודם במקום אחר ואי אפשר וגם לא הייתי רוצה למחוק אותו. הרי ממנו נהייתי מי שאני היום!

ואז פתאום לקבל תחושה של שיתוף וביחד, נותן תקווה. אולי בסוף כן אוכל למצוא את האיזון הנכון בין ההקשבה לנשמה שלי, לבין להיות חלק מקבוצת השייכות הנפלאה בה אני נמצאת?

לפרק העשירי של הסיפור

לכל הפרקים של הסיפור