אלברט

העולם המתנדנד שייצבתי לי
ב"ה
או אז, בימי ילדותי המאושרת, היינו יוצאים בימי חג אל אלברט, למי שלא יודע אלברט זה החנות של אלברט בקרני שומרון. הייתי מביטה בעיניים כלות בצעצועים המרשימים, נוזל רירי קטן ומלוח בקצה הפה כשהבטתי בכל הכוח ב-'יום יבוא וזה יהיה שלי'. עיניים גדולות גדולות. חווית קניה לשמה .סוף סיפור שקית צהובה מתנדנדת ברוח ואושר בלתי נדלה בימים הקרובים.
מה לדעתכם יקרה, כשאני אבקר בחנות של אלברט היום?
תדמייני שאת נכנסת לחנות ה"אלברט" שלך, חנות בכותרת ,החברה. חנות שקונים בה אושר. (?), שם טוב, כבוד, הערכה, אהבה, יחס, תעסוקה, הנאה. את עומדת מופעמת, מביטה בצעצועים המוגמרים, בצעצועים הנחשקים, הבנות האלה שיש להם ביטחון עצמי שלא נגמר לעולם, אלה שהם תמיד מעניינות ומצחיקות וחשובת ואת כל השאלות מפנים אליהם במעגל החברתי, אלה שמפוטמות באהבת החברה, שיכולת לאשר לעצמן כל התנהגות בלי חשש דחיה מוחלטת.

אחת המסקנות הכי חזקה שלי, שזר לא יבין זאת. *זר- מעל/ מתחת גיל ההתבגרות.
היא שבעוד שנה שנתיים גג שלוש. כל הסרט הזה, יגמר. לא יהיה לידי אף אחד, לא חברות, לא שם ,לא רגעי כיף וסיפוק, פשוט כלום. הפרק חיים הזה יהפך לזיכרון עלום. אני אעמוד, מול כל העולם , וזהו. אני אעמוד עם האישיות שבניתי לי בדם וביזע, בלי דחיפות משמעותיות מהחברה המשמעותית. אני אעמוד עם האופי המוגמר לעת עתה, מידות שרכשתי, נטיות שמנעתי. עם עולם הערכים והעקרונות המתנדנד שייצבתי לי. זה מה שיעמוד איתי.
החברות, המעמד בכיתה, הצחוקים, החוויות של דחיה וקבלה ושוב דחיה, ידחקו מאחורי, רחוק.. נכון שהם עברו איתי פרק משמעותי בחיים, ונכון שהובילו אותי הרבה פעמיים. אבל מה שיראה הצופה בי, זה אם אני איש של אמת, שהולך על פי צו מצפונו, אם הביטחון העצמי של מבוסס על העצם שבי , ולא על חיצוניות משתנה. אם יש בי עמוד שידרה. כל מה שהיה עד כה מרכז חיי, שעליו השקעתי והזעתי ובכיתי וכאבתי, עליו. פשוט לא יהיה שם.

היום אם אני אבוא לחנות של אלברט, חוץ מהנוסטלגיה וחוץ מזה שבשבוע אחד אני יכול לספק לילדה ההיא את כל חפצה,
לא יהיה לי מה לחפש שם. (מטאטא אולי), כל החלומות הנחשקים, יוותרו חסרי ערך באופן משווע.
אז אי אז כשאת תגיעי לחנות הזאת של אלברט, את תסתכלי על כל מה שחשקת, על המרוץ הקסטרונומי אליו. וחוץ מנוסטלגיה וחוץ מזה שהרצון אליהם יעלם כליל,
לא יהיה לך מה לחפש שם. כל הדברים שהיוו מרכז חייך, יהיו חסרי ערך באופן משווע.
פעם ביום, רגע לפני שעינייך נעצמות בעייפות של גיל העשרה, תזכירי לעצמך, עוד כמה זמן את בסרט הזה, ומה כדאי שישאר.
נ.ב. גם הגעתי למסקנה שפעם הייתי יודעת להתענג על ארטיקים באמת. היום כשהכל כל כך זמין באמצעים שלי, זה לא זה..