חיים של שליחות/4

אסיפת הורים
שקט.
מבחוץ נשמעים קולות של ילדים רצים, משתוללים וצוחקים.
אבל בבית בפנים הכל שקט.
סבא ישן, וסבתא במטבח.
אני שוכבת במיטה ומנסה לעצום את העיינים. מנסה חזק חזק.
היום המורה חילקה דפים עם שאלות על עצמך והיא אמרה שהיא מתכוונת להראות את זה לאמא באסיפת הורים ולדון איתה עליו.
אני לא מילאתי את הדף.
בשביל מה?
אמא שלי לא הולכת לקרוא את זה, ואני לא הולכת למלא את זה לסקרנות המורה.
אני מנסה לנחם את עצמי.
אז מה אם כל האמהות עכשיו מתאספות. אז מה אם המורה אמרה שמאוד חשוב לבא לאסיפה. יש בנות שחולמות שיהיה להן כזה תירוץ למה אמא שלהן לא מגיעה.
אבל בכל זאת.
מחצית שלמה אני מתאמצת וקוצרת ציונים, משתדלת להתנהג טוב ומכבדת את חברותי ואת המורות ואני רוצה מאוד שאמא תשמע את זה מפי המורה.
אני יודעת שאמא מדברת מידי פעם עם המורה דרך הפלאפון. בעיקר כשיש בעיות.
אבל זה לא דומה להיות מול המורה ולשמוע הכל פנים מול פנים.
אההה.' שאלה יהיו הצרות שלך' אמרתי לעצמי.
חסר לך בעיות?
חסר לך קשיים?
זה מה שמפריע לך? שאמא לא נמצאת באסיפת הורים?
אבל כנראה שכן. למרות כל הקשיים וכל הגעגועים והריחוק, זה שכל האמהות של כל בנות הכיתה הגיעו לאסיפת הורים ואמא שלי לא, הפריע לי, אפילו הפריע מאוד.
דמעות חמות זלגו מעיני.
בשנה האחרונה גיליתי עד כמה אני יודעת לבכות.
למחרת שכשהגעתי לבית ספר הבנות דיברו בכיתה באיזו שעה האמהות חזרו ומה המורה אמרה וכו'.
הן דיברו על דף שהמורה חילקה ושם יש הארות והערות על כל ילדה. ועל זה שהמורה חצופה שאמרה לאמא שלהן כך וכך. ואני החרשתי.
בסוף היום המורה קראה לי והביאה גם לי את הדף המדובר.
היה מעניין לקרוא מה המורה חושבת עלי….
אבל בכל זאת. הכאב שהיה לי באותו לילה לא ישכח ממני.