1, 2, 3 ו… – 3

3,2,1 ו..
פשוט תשלימי.
הפעם יש לך הרבה חופש באתגר הכתיבה:)
נראה אותך מנצלת אותו ביצירתיות;-)

תמרי השניה:)
1, 2, 3 ו.. צאו!!!!

נוו צאו כבר!
למה אתן לא יוצאות?!?!
אמרתי צאו
נווו אמרתי צ-א-ו!!!!
צאוווווווווו כבררררר

צרחתי, צעקתי, אבל הן לא יצאו
התחננתי, בכיתי, מה לא?! אבל הן לא יצאו…
למה? למה הן תמיד עושות לי את זה?!?!?!?!

אני מתחננת! עד שאני כבר פה!? בשריד האחרון של בית המקדש, למה? למה הן לא נותנות לי להתפלל? להתחנן? לבקש מהשם טוב!!!
המחשבות האלה, הן בלתי נסבלות!
אני לא יכולה יותררררררררררר

מה הבעיה שלהן שאני אתפלל?? למה דווקא פה הן באות? פתאום נזכרות בכל העניינים והשטויות…
בסרט של אתמול, בשמלה הפחות צנועה, אה וכמובן בשיר החדש שיצא
נכון שהוא יפה!?
נכון אני מודה! אבל דווקא פה???
למה?
למה דווקא פה?????
רק רציתי להתפלל תפילה טובה ):

נוסטלגית
"1 2 3 ומותחות רגל שניה, קדימה דוואיי!"
צועקת המאמנת כושר בעברית עילגת, בזמן שאני מנסה למתוח את הרגל בצורה עילגת.
המאמנת לא מתעכבת, וכולן עכשיו עושות במרץ כפיפות בטן. כאילו כל החיים שלהן תלויים בזה.
טוב, אני לא יכולה ללעוג להן בזמן שגם החיים שלי תלויים בזה. כמו שאומרת ד"ר רינת. וכל פעם שאני נזכרת בזה יוצא לי כל האוויר. חבל שגם לא קלוריות.
נראה לכן מצב רוח רע גם שורף קלוריות?
חבל. כי הייתי מורידה אותן מזמן.
טוב. אתן בטח מבינות שאני לא כאן מרצוני החופשי.
אם כבר אז מרצונה של ד"ר רינת. ולדעתי היא סתם נכנסת לפסים אישיים. אז מה אם שאלתי אותה פעם בקטנותי למה יש לה אף כזה ארוך. היא חושבת שזה היה מרוע לב? הייתי סקרנית, מבטיחה!
אז עכשיו היא מצאה הזדמנות, זייפה מדדים בריאותיים שלי מהבדיקות דם האחרונות ואמרה שהסוכר גבוה מדי, והתעמלות קצת לא תזיק.
טוב, אני מניחה שאם אח שלי הגדול רובי יקרא את מה שכתבתי הרגע, הוא יגיד שאני מדמיינת וחיה בפילים. והוא לא יבין למה אני מרימה גבה גבוה גבוה מעל המותר. הוא חושב שהוא מעודכן בסלנגים הכי חדשים בדור שלנו, אבל טועה ובגדול. חי בפילים, אמרנו?
אחח! מה זה היה? מצלמת פילים??
לא, זה הרגל של הנערה לידי, ניסתה לעשות גלגלון. חשבה שאני מקשיבה להוראות המאמנת, וכעת היא השתטחה מלוא קומתה על הרצפה.
"סליחה! סליחה! זה לא היה בכוונה!" רכנתי לעברה והושטתי יד לעזרה.
הנערה נעתרה לעזרתי והתרוממה, משפשפת את רקתה.
"אני מניחה." חייכה הנערה, ורגע לפני שהמאמנת הרוסייה הקשוחה שלנו תצעק על שתינו, היא חוזרת לתרגילים ולוחשת לי עם חיוך קונדסי.
"אני שבי, אגב".
"אני טובי. מתנצלת". לחשתי חזרה והתחלתי לסקור אותה מכף רגל ועד ראש.
הנערה הזאת רזה. מקל מטאטא שמן לעומתה. אז מה למען השם היא עושה פה? מצאה שליחות להשוויץ בפני כל מי שבעל כורחה נמצאת פה?? חזקה על חלשים? כלומר רזה על שמנים??
הרושם הטוב שעשתה עליי נמוג, ואני חוזרת לרגל הסוררת שלי.
השיעור כמו כל דבר מעצבן בחיים נגמר בסופו של דבר, זה כל כך קשה לעבוד על המאמנת שאני עושה עמידת ראש.
אני ממהרת לתיק שלי עם מרץ שנחבא במשך כל האימון, שולפת בקבוק מים ולוגמת בהקלה.
עכשיו רק למצוא את הרב קו ולעוף מפה.
צל חולף לידי. זאת טובי, המיני מקל מטאטא.
אני, כעוסה מהמסקנות שלי מתעלמת ממנה, והיא כנראה לא שמה לב. ממהרת. כמו כל הרזות.
בכל זאת היא תופסת את תשומת ליבי, ובעין אחת אני פוזלת אליה, רואה אותה הולכת למתלים שבקצה הסטודיו ולוקחת ביד אחת את המעיל. היא מכניסה יד אחת לשרוול. עם היד השנייה היא משום מה נתקעת.
מה הסיפור?
לאחר מאבק קצר היא נכנעת, ומבקשת מבחורה לידה שתעזור לה.
משהו מבריק נכנס לתוך השרוול, ואני מנערת את ראשי המומה.
טובי לפתע מבחינה בי, תופסת אותי בקלקלתי.
ומפתיע, היא לא מתבלבלת, אלא מחייכת אליי וקורצת.
היא יוצאת בצעדים קלילים מהדלת, ואני חושבת על ספורט, יד מפרוטזה והפרשנות המעוותת שלנו לפעמים.