פגישה – 6

אם הייתה לך האפשרות לפגוש דמות מהעבר..
את מי היית בוחרת?
נסי לחשוב אחורה… עוד אחורה..
היטוריה יהודית. היסטוריה משפחתית.
תחשבי טוב טוב.
מה היה קורה באותה פגישה?
ספרי לנו:)

מימוש
היה פתאום שקט
הוא היה מצמרר
הרגשתי שאני לבד בחדר הגדול
לבד בלי אף אחד
אך לפתע שמעתי
קול עדין
קול אכפתי
הוא הסתכל אליי בעיניו הטובות
ואמר דברי ביתי
מה מציק לך
ואני רועדת
כולי מתרגשת
ולא יכולה להוציא הגה מפי
לבי זועק
אך שפתי לא נפתחות
כל הבקשות התחינות
שרציתי לבקש
נעלמו

שום דבר לא היה קיים
בחדר הקדוש
הייתה הרגשה של
גן עדן
כולי מתרגשת
וכך יוצאת
מהחדר הגדול
עם ברכת הצלחה

ואני יושבת ובוכה
למה??
למה לא ביקשתי??
על סבתי המבוגרת
על הבת דודה בלי ילדים
על הדודה המבוגרת
על המשיח שכולם מצפים לו

למה??

אני כולי נקיפות מצפון
ומחכה שישוב לו הרגע בו חזיתי
ברבי
נשיא דורנו
הגדול

לומדת לחיות
הוא שם מולי מראה,
נתן לי להבין מי אני באמת,
מה אני מסוגלת להיות.
הסביר לי מדוע קשה לי,
פרש מולי תוכנית גאונית, שאם אלך לפיה- הניצחון מובטח!
הוא ענה לי על כל השאלות שהציקו לי, גילה לי את האמת, את משמעות חיי.
אני חייבת לו כל כך הרבה, כי הוא נתן לי מתנה עצומה לחיים.
וכשאפגוש אותו, אומר לו משפט אחד:
"תודה לך, בעל התניא"

אולה מקאן
את איסתרק
זה היה יכול להיות פשוט משו גדול!

סופרת בדרך!
אני רוצה לכתוב לך, אבל אני לא מסוגלת.
מה אני אגיד לך?
תודה? זה מילה קטנה, פיצית על מה שעשית למעני.
שאני מעריכה? וואו זה לא ירגש אותך, נראה לי.
שהייתי שמחה אם זה היה נגמר אחרת? גם אתה היית שמח.
אז לומר לך אין לי מה אז בשביל מה כתבתי?
אולי אני אגיד עליך תהילים? אבל אתה במקום הכי קרוב להקב"ה. אבל אני אגיד תהילים זה תמיד טוב.
אבל זה לא מספיק, אז מה עוד?
משניות? למדו וילמדו וחוץ מזה אני לא גבר!
אז מה כן?
יש לי רעיון!
אני אתפלל על כל מי שעושים מה שעשית אתה: מסכנים את חייהם למען העם היושב בציון.
אתפלל עליהם שהקב"ה יעזור להם, גם אולי אארגן תהילים בשבילם? נראה.
אבל בכל אופן אני אומרת תודה אלי כהן וכל האלו הפחות מוכרים שמסרו את נפשם בשבילנו.
(מסכימות להצטרף לתהילים? הם ממש צריכים את זה!)
המכתב אולי קצת קצר בשביל להודות לאדם כמוך, אבל גם אם אמשיך זה לא יספיק.
תודה.

נוסטלגית
מערכת אתגרתם… יש כל כך הרבה… איזה אחת/ד לבחור?

טוב נו… אתגר זה אתגר
——
שרה.
מעניין איך היא נראית.
רציתי תמונה שלה, שאוכל לזהות, אבל אמרו לי שהיא מעידן ישן, תמונות בקושי היו, ובכלל, היא חוששת שתמונה שלה שתסתובב בין אנשים תסכן אותה ועוד אנשים.
הורסת, מה אכפת לי כשתמונה שלי מסתובבת בין בנות בוואצפ? דווקא מחמיא.
אבל נכנעתי, ועכשיו אני על הספסל העשוי עץ דהוי. מחכה לה. מקווה שאזהה אותה.
הרוח הנושבת קרה, וזה מוזר. בעונה הזאת של ניסן לא חורפי בדרך כלל.
הידקתי לגופי את המעיל פרווה, זה שקניתי בתחילת עונה בזארה, הוא כל כך סטייל עכשיו.
זכרון הבנות שלא הפסיקו להחמיא לי על המעיל המהמם הזה מעלה לי חיוך מדושן עונג.
כי כן, קשה לי בדרך כלל לקלוט מה הדבר החם של העונה, ומבאס אותי שיש בת ראשונה שהסתובבה עם הקולקציה החדשה וה-מגניבה, אם זו לא אני.
אז החורף הזה הצלחתי.
מעניין מה יילך בקיץ. בטח שמלות סטן קלילות, או חצאית מעטפת עם נעל תואמת, ונעליים כמו של—
היי, מישהי מתקרבת אליי. נראית מיושנת. אולי קבצנית.
אני נרתעת וזזה לקצה הספסל. למרבה החלחלה היא מתיישבת לידי.
האישה מורידה צעיף צמר עבה במיוחד מהפנים, ולפתע אני מבחינה בפנים עדינות שמסתכלות עליי בהיסוס.
לאחר שניה נוספת היא פונה אליי:
"סליחה, אולי אני טועה, אני פשוט אמורה לפגוש מישהי בשם… נוסטל…, נוסטלגית? כן, זה השם נדמה לי"
פי נפער בתדהמה.
זה לא יכול להיות. זאת שרה?? שרה קנצלבויגן???האישה האגדתית??
זו ששמעתי עליה לא מעט בחיי?
בסרט של טלי אברהמי היא הייתה נראית יותר כריזמתית, יותר… השראה…
המחשבות רצו בראשי מספר שניות,
ולפתע הבטתי בה, ונזכרתי שהיא מחכה לתשובה.
"ייתכן ואני טועה… מתנצלת על ההפרעה, המשך יום טוב!" מלמלה עם חיוך עדין שרה המדוברת וקמה מהספסל. עכשיו התנערתי לחלוטין מהמחשבות.
"כ..כן! כן! אני נוסטלגית! פשוט הופתעתי מעט… ואת הגברת שרה קנצלבויגן?" קמתי גם אני מהספסת ונעמדתי מולה.
"אכן. ואת יכולה לקרוא לי שרה. יותר קצר" חייכה כעת שרה חיוך רחב.
חייכתי גם אני. הקרח מעט הופשר.
"אז… נוסטלגית, מדוע רצית להיפגש עימי?" שאלה שרה והחלה לצעוד בשדרה. התחלתי גם אני לצעוד ליידה.
"אני.. פשוט.. שמעתי עלייך המון בילדותי. אבא שלי סיפר לפעמים סיפורי גבורות עלייך בשבתות הקיץ אחרי הסעודה. המחנכת שלי בכיתה ז סיפרה לנו עלייך, הלכתי להקרנה של טלי אברהמי וראיתי סרט שהוא כולו עלייך. זה לא מספיק ברור?" שאלתי, מנסה להדביק את הקצב של שרה. היא הולכת מהר!
"וואו, דיברו עליי? מה יש בכלל לספר עליי? ובכלל, זה עלול לסכן את כל אנשי המחתרת!" שרה עצרה באחת מבוהלת, ואני רצתי את הפער שנשאר בינינו, מתנשפת מהמאמץ.
"זה… לא מסוכן.. אני מהעתיד הרחוק ו… פשוט רציתי לשאול אותך משהו.." שאלתי בין נשימה לנשיפה.
"אוי, אני מתנצלת שגרמתי לך ככה לרוץ. אני פשוט לא רוצה לתת לק.ג.ב להצליח לעקוב אחריי, אז אני ממעטת בשהייה ברחובות.." הסבירה שרה והתחילה בהליכה איטית יותר.
כעת צעדתי לידה.
"אז מה רצית לשאול אותי, נוסטלגית יקרה?" שאלה שרה כשמבטה כל העת קדימה.
נשימתי נעתקה לרגע. לזה בדיוק חיכיתי.
"איך הצלחת, תסבירי לי, להיות כזאת" שאלתי.
"כזאת מה?" שאלה שרה.
"כזאת שרה, אחת מול כולן".
היא שוב נעצרה והביטה בי. עיניה התכולות המלאות בעומק ותבונה היו יוקדות.
"כשיש מטרה מול העיניים, והמטרה הזו היא מהות חייך, שום דבר לא יעצור אותך מלממש אותה." אמרה שרה בשקט עוצמתי.
לאחר דקה של דומיה היא המשיכה.
"אני חסידה. המטרה שלי היא שנוכל לקיים תורה ומצוות, שנעשה את רצון הרעבע בשלמות!
שנעשה דירה לקודשא בריך הוא פה למטה! נהפוך את החומריות לקדושה! ולא רק אני, שגם עוד יהודים יעשו זאת! ואם אני באמת רוצה לממש את המטרה הזו, שום דבר לא ימנע ממני לבצע אותה. שום דבר! לא צווי האופנה, לא גזירות השלטון, לא דעת הסביבה, ולא דבר תאווה. אני צריכה לזכור שאני בסך הכל חיילת בעולם הזה, חיילת שמהותה זה רצון המפקד!"
שרה דיברה בלהט, ואני השפלתי את עיניי לרצפה. הבטתי על נעליי. כן. הסניקרס האלו עדינות ויפות, וממותגות. עלו 350 מחיר עונה. לחצי כיתה כבר יש אותן. כמה חסכתי עבורן. הפסדתי פעילות של בנו"ח ונש"ק לא מעט פעמים כדי לעשות בייביסיטר ולהרוויח כסף. הכל כדי לקנות אותם. כעת הרגשתי מגוכחת מול הלהט של שרה. כן, האישה הזאת שאולי לא מנסה להתלבש הכי מגניב ואופנתי, אבל חדורת מטרה יותר מכל סטייליסטית בעולם.
הרמתי את עיניי חזרה אל שרה, והיא תפסה לפתע בידיי.
"נוסטלגית. גם את חסידת חב"ד. את נראית בחורה טובה. מהי המטרה שלך?" שאלה שרה ומבטה חודר, מפלח את ליבי לשניים.
"מהי המטרה שלך"?
"המטרה שלך?"
"מהי?"
———

וואו. יצא לי ארוך כמו שרוך. מקווה שתעלו בכל זאת:)