מסלול מירוצים – – –

כך כתבתן על תחרות:

ספר מדופדף
התחרות הזו פוגשת אותי בכל רגע נתון. המתחרות פועמות בתוכי תמיד, מייצגות נוכחות.
הן עומדות בי, זו מול זו: האחת נשגבת, שואפת מעלה, נושאת פיסת שמיים; קדוֹשׁה. השנייה ארצית, אנוכית, מתלהטת; אנושית.
ובשמותיהן המלאים: נפש אלוקית ונפש בהמית.
שתיהן מתחרות עלי, אני מגרש הבית ונקודת הזינוק.
הצמד הזה בודק, ביחד וכל אחת לחוד, עד כמה אבצע את הפקודות שהוא מנחית עלי. נפש אלוקית מוֹנָה את החלקיקים שבוצעת אותי בדרך להחלטה. נפש בהמית מתעקשת, צובעת אותי בגוונים ששייכים רק-רק לה.
בתחרות-חיי אני הכל: שופטת, קהל מריע, מתחרים, מגרש. ואין בה מנצח, ואין קו סיום. אולי פזורים ספסלי התאוששות בין תחום לתחום, כדי שאשיב לעצמי נשימה ברגע של דמימה.
בעצם, אני חוזרת בי. לתחרות הזו יש קו סיום, בוהק ומנצנץ:
"כְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה". ואור חדש ינגהּ על ציון, ישרה על מגרש הבית וספסלי התאוששות, ינטרל תחרות.

ברבור שחור
וואו… עוד פעם תחרות.
יש זיעה באוויר. מתח.
כל אחת עומדת בקו ההתחלה, בהיכון גבוהה.
שלש… שתיים… אחת…
הדגל יורד. התחלה.
ב ’ווש’ אחד נעלמות הדמויות וענני אבד מופיעות במקומן.
כשהעננים מתפזרים, אפשר לראות מבין הערפל דמות שנשארה קרוב לקו ההתחלה.
כל הקהל פוצה פיו בהתשאות, מי זאת הילדה הזאת?
למה היא לא רצה?
ואז ראו אותם, ראו יותר ויותר בבירור.
קבי עץ כבדים. הילדה הזאת צולעת, מסכנה.
כל המשתתפים בעל כרחם נהיו חלק בתחרות, וכולם היו צריכים לנסות לנצח.
לא שאלו אותם.
גם את הילדה הנכה לא שאלו, והיא הייתה צריכה להשתתף במירוץ על כרחה.
היא חייכה.
אט אט צעדה במסלול, וגילתה בנחת שזה לא מסלול רגיל אלא מסלול אתגרים.
ובגלל שלאט הלכה ולא בחיפזון, היא גילתה את העובדה הזאת בלי ליפול ולהיתקל חזיתית באחד מהמיכשולים. בניגוד לשאר המשתתפים הלהוטים.
היא צלעה בנחת בין מכשול למכשול, עזרה פה להיא לקום ועזרה שם להיא לעצור ולנשום.
בסוף, היא ניצחה.
המסכנה.

הומאז
ובאותו הזמן
לא יהא שם לא
רעב
ולא מלחמה
ולא קנאה
ולא תחרות
ולא יהא עסק
כל העולם אלא
לדעת.

אנונימית?
תחרות….
תחרות מעוררת קנאה, הרבה קנאה. בעצם לא בטוח.
כתוב שקנאת סופרים תרבה חכמה. וזה נכון, לגמרי. כשיש תחרות יש מוטיבציה, ענין, ריגוש. זה באמת עוזר להרבות חכמה
מצד שני תחרות יכולה להיות לא בריאה בעליל, נוטפת רעל, אכזרית.
הכל תלוי בשילוב, באיזון, לכל דבר יש את גבול הטעם הטוב.
יש תחרויות שהן בכלל מיותרות, שנועדו להשוויץ ולהכפיש. לכולנו את יש את האחת הזו בכיתה שמגיעה כל יום עם חולצה חדשה וטורחת לספר לכולם כמה היא עלתה, אותה אחת שמגבירה את רמת הלחץ החברתי בכיתה לבלתי אפשרי וגורמת לכולם להרגיש מוזנחות, ולא שוות. אז כדי לאפשר לה תחרות הוגנת כולן צריכות ללכת כל שני וחמישי לקניון, אפילו אם זה מעניין להן ת'סבתא. ושאני לא אדבר על כמויות הכסף שמתבזבזות.

יש את התחרויות הלא הוגנות, המכאיבות. אלו שמשוות אותך לכל העולם ואישתו. שמראות לך עד כמה נחותה את, ושלעולם לא תוכלי להשתפר. כשתחרות כזו קורת בצורה לא נכונה, היא יכולה להכאיב כ"כ חזק ועמוק, שלעולם לא תשכחי את זה. תמיד תשאר לך בלב צלקת שתזכיר לך, עד כמה את… פשוט כלום.

אז אחרי שהיינו כ"כ שליליות, אסור לשכוח גם את התחרויות הבריאות. (כן, כן, אלו של הסופרים)
רק לי יש את התחושה הזו בגוף כל פעם שמכריזים על תחרות. על תחרות רשמית עם קבוצות וכזה, לא תחרות שצריך להסתיר אותה מרוב שהיא מעוותת.
ישר קופץ לי האדרנלין לשמיים, ואני לא מפסיקה להזיז את הרגליים ולא מצליחה לשבת במקום.
אני נורא תחרותית. בקטע מוגזם. תשאלו את כל מי שבאלכם. אני לא חושבת שאי פעם הפסדתי בתחרות, ואם כן הייתי לפחות ב3 מקומות הראשונים. ואם אפילו לשם לא הגעתי אני כנראה עדיין מלקה את עצמי בתת מודע על כך שנתתי לעצמי להפסיד.
אני ממש מרגישה שכל פעם שיש תחרות כלשהי זה מועיל לי לנצל את עצמי יותר טוב. להפיק מעצמי את המירב.
פעם היה לנו קטע בכיתה לשחק ארץ עיר. והפסדתי, בענק. לא השלמתי עם ההפסד. חזרתי הביתה ותנחשו מה עשיתי. לא, לא בכיתי, פחות הקטע שלי.
לקחתי דף ועשיתי רשימה של כל האותיות וכל הקריטריונים ומילאתי בכל אחד איזה 20 מילים לפחות. בקטע הזוי. היה שם איזה 40 שמות של בן בא'. ותנחשו מה עשיתי אח"כ. לא, לא תליתי את זה על המקרר, גם זה פחות הקטע שלי. בעיקר כי הוא מלא בציורים של אחותי. לקחתי את הטבלה ולמדתי אותה בעל פה! מתי בחיים היה יוצא להכיר את החיה ורדית סינית? כן! יש חיה בו' חוץ מוירוס! ורדית סינית (סוג של ציפור ורודה כזו, כנראה מסין)
אקיצער, זו דוגמא לתועלת שתחרות יכולה להביא.
אז פליז, תשמרו על תחרויות בריאות ונכונות. שימו לב ללחץ שאתן מפעילו על אחרים, ועל תתנו ללחץ של אחרים להשפיע עליכן!

נ.ב.חזרתי יום אח"כ לכיתה עם מאגר אין סופי של מילים בכל האותיות וכיסחתי לכולן את הצורה, מאז הן מפחדות לשחק איתי ארץ עיר.

חפרתי… אל תנסו להתחרות בי, בטח לא במי כותבת הכי הרבה.

שיינא
להתחרות עם עצמך, מי טובה יותר.
להחליט שאת המנצחת, אבל גם המפסידה.
כי להביס את עצמך זה לא פתרון קסם להרגשת עליונות.

מישל
אוקיי, בדקתי מה האתגר השבועי והוא… תחרויות!
כל מה שאני יודעת, זה שמגיל קטן שאני שונאת תחרויות. פשוט שונאת. העדפתי להשאר בכיתה מאשר לשחק למטה במחניים. אהבתי יותר משחקים של שיתוף פעולה מאשר ניצחון והפסד.
טוב, אני יודעת שהתחרות לא כזאת גרועה… דווקא יש לה המון מעלות. היא מעניינת, היא יוצרת מתח, היא גורמת לאחרים לרצות להיות טובים יותר, יש אנשים שמתים על זה. אבל… אני מפחדת מתחרות.
-את מפחדת מתחרות?
-וואלה? למה מפחדת? חשבתי שאני לא אוהבת. לא חשבתי שאני מפחדת מזה. טוב לדעת.
-אבל רגע, ממה את מפחדת? מהניצחון או מההפסד? ואולי מהלחץ?
-מהלחץ. חד משמעית.
-למה?
-מזתומרת "למה"? ברור שזה מלחיץ! להוכיח את עצמך מול אחרים שאולי יותר טובים ממך…
-מי אמר שאחרים יותר טובים ממך?
-אני אמרתי. אני לא הכי…
-את לא הכי מה?
-אני לא הכי… מוכשרת.
-מי אמר שבתחרות צריך כשרון?
-יואו אוף איתך, מה קשה להבין פה? בתחרויות בודקים מי הכי טוב, ויכולות נמדדות בכשרון הטבעי שקיבלת. נקודה.
-מי אמר שיכולות נמדדות בכשרון?
-תכל'ס, אתה צודק. אפשר גם לפתח יכולות, לעבוד עליהן…
-אז למה את לא רוצה לפתח את היכולות שלך?
-מי אמר שאני לא רוצה? ניסיתי המון דברים…
-מה ניסית?
-ניסיתי ריקוד, משחק, שחייה תחרותית, ספורט, ניסיתי כתיבה יוצרת, אומנות, ניסיתי גם…
-הי, אז את ממש מוכשרת! במה התקדמת? במה את משקיעה היום?
-זהו, הקטע זה שלא התקדמתי בכלום…
-למה?
-כי בכל מקום היו יותר טובות ממני! היו רקדניות טובות יותר, שחקניות מוכשרות יותר, מתעמלות גמישות יותר, שחייניות מהירות יותר, כותבות יפה יותר, ציירות טובות יותר ממני…
-אז למה לא המשכת להתמיד? למה פרשת באמצע?
-כי… פחדתי.
-פחדת להצליח?
-סוג של… כן.
-מי אמר שאת לא יכולה להצליח?…
-אני אמרתי! טוב חלאס כל השיח הזה לא מוצא חן בעיני, גיליתי שאני קצת…
-קצת מה?
-לא משנה! פשוט עוף מכאן, ותן לי לחיות את החיים שלי בשקט.
-אבל אני החיים שלך!
– לך כבר!
********
וואווו היה קצת מפחיד לכתוב את זה…
יש לכן מושג מיהו היצור הזה?

חבצלת
תחרות בשבילי זה קשה מדי , זה נסיון גדול מדי בשבילי, כי אולי אני לא אנצח ויש עוד הרבה אולי כאלה…
התחרות הראשונה שבה השתתפתי הייתה תחרות ציורים בכיתה ב'.
אני הייתי נרגשת וממש רציתי כבר שההצבעה תתקיים.
זה היה תחרות ארצית בין המוני ילדים מכל הארץ!!!! בתחרות הזו זכיתי מקום 3 בכיתה ב' מתוך כל הארץ!!! בתחרות השתתפו ילדים מכיתה א' – ד'!!!! ואני זכיתי!!!
אבל זה לא סותר את זה שאני לא אוהבת תחרויות… למשל עכשיו יש לנו שבת מחנה בבית הספר ואנחנו בתחרות… אני מרגישה שהכל מוטל עלי ושאנחנו לא ננצח בחיים בתחרות הזו וזה נורא קשה…

תבינו אותי, נכון?

נייר מקופל
תחרות.
תחרות זה דבר מתיש, על זה אין חולק.
תחרות זה מסלול, שביל אספלט ארוך ארוך ודביק שצריך לרוץ בו ולרוץ בו ולרוץ בו.
תחרות זה זיעה. הטיפות האלה, הלחות והמעיקות, שנצמדות אליך בעקשנות למצח ולשאר הפרצוף ומתחת לבגדים ואיפה לא, בעצם. ועל כמה מאמץ הן מעידות. כל מטר מגיר עוד כמה טיפות שכאלה, דביקות. שרק מקשות עוד יותר את הריצה.
תחרות זה גרון ניחר, יבש, שכוסף למים. חם לו, והוא מתאמץ, וכל המים שהוא שתה לפני שהתחרות התחילה התאדו כבר. מי זוכר אותם בכלל.
תחרות זה מאמץ. תחרות זה מירוץ. תחרות זה קשה.
תחרות זה חיים.
צריך לרוץ כל הזמן, להתנשף. להתאמץ. לבדוק כל הזמן מה עם המתמודדים האחרים, לראות שהם לא עוקפים אותנו. שאנחנו עומדים בקצב. ואסור לעצור, לנשום לרגע, אחרת נפסיד במירוץ וכולם יעקפו אותנו מהר. וחם לנו, ומזיע, והרגליים מדדות לאט, וכבר נגמר לנו הכח לרוץ עוד. אבל מירוץ זה מירוץ. צריך להמשיך ולהמשיך, ולמי אכפת שהתעייפנו כבר. וכבר שכחנו מה זה לנשום נורמלי. הנשימות שלנו מזמן הפכו למן משהו לא מוגדר שכולל בתוכו נשיפות מהירות ושאיפות מהירות עוד יותר. על לנוח אנחנו יכולים רק לחלום. ואין, אין איך לעצור לרגע. וצריך להמשיך, להתקדם, וללכת, ואפילו לנסות לרוץ. להמשיך לתפקד, להמשיך לתקשר, להמשיך להזיע. והאנשים מסביב אפילו לא חושבים על לעצור, רק רצים ורצים וגורמים לקנה הנשימה שלנו לכאוב מרוב רצון להדביק את הקצב.
ולפעמים הרגל מתעקמת, ולא תמיד יש אנשים טובים שיעצרו בשבילנו את המירוץ שלהם, יתקרבו אלינו ויבדקו מה איתנו. אם כואב לנו. איך אפשר לעזור לנו, בבקשה.
ולפעמים צמאים כל כך. ומותשים כל כך. ואין עוד כח להמשיך. ובראש חולפות מחשבות פרועות על להבריז מהמסלול הצידה, להתמקם מתחת לעץ הנהדר שנמצא שם ופשוט לישון. וזהו. להפסיק מהמירוץ המטורף הזה.
אבל אנחנו לא יכולים, לא מעזים, כי כולם סביבנו ממשיכים לרוץ.
וככה אנחנו מדדים עוד במסלול, מנסים גם לרוץ מדי פעם, עייפים ומותשים ועם גרון ניחר ועיניים שורפות.
משפט לסיום?
גם אם יש לך תירוץ, אתה חייב להמשיך לרוץ.

(א. סליחה שזה נגמר עצוב.
ב. תודה למערכת על האתגר הזה)

אבן דרך
(ורק שלא אתחרט על הבחירה להשתמש כאן בשם הזה..)

הן נלחמות בי.
תמיד.
אחת גדולה, מצועצעת, חכמה כזאת, עם משקפיים בורקות באלגנטיות על קצה אפה והמון מילים גבוהות.
ואחת קטנה, רזה וכחושה. חלשה, נמוכה, עם קול חלש ודקיק שבקושי שומעים.
וככה הן נלחמות בי.
ספרותיות מול כנות.
הצורך בשימוש בראשונה מול הצורך בשניה.
"אבל זה לא 'כוחות'!" גונחת הכנות מתוכי כשהספרותיות משתלטת על הדף ומפילה אותה על הקרשים.
"זה לא 'כוחות'!.."

SOO
נושא עבה הייתי קוראת לו. קשה להקיף אותו 🙂
תחרותהגדרה: דבר שאני נכנסת אליו רק אם אני מסוגלת לנצח.

ואז אני לא רואה בעיניים. בעצם רואה רק את הניצחון. ואם היה לי חשש רציני שאפסיד, הייתי עושה מה שנקרא 'חבלה עצמית' (מושג אמיתי- מוזמנות לבדוק), התנהגות לא מודעת שאת תוקעת לעצמך מקלות בגלגלים ושבאשמתה את לא מסוגלת לנצח אבל זו כביכול לא אשמתך. את אפילו לא מודעת לזה.

נשמע מוגזם, יש מצב. אני בנאדם שלא יודע להפסיד.
ושלא תטעו, אם אני מפסידה אני לא הופכת את השולחן ורוקעת ברגליים שהמשחק לא הוגן, כן? ממש לא. אני יודעת לכבד את המנצח. אבל בפנים בלב יש תחושה נוראית כזו ואת מזכירה לעצמך שאין מצב שאת מפסידה פעם הבאה. את משחזרת את כל התהליך ונזהרת לא לחזור על אותה טעות בעתיד.

בדיוק היום שיחקתי עם אח של משחק קופסא עם חידות שמתקדמות רמה. ויש קטע כזה במקום לעשות את כללללל החידות לפי הסדר, לעשות כמה מהאמצע ואז לבדוק אם מסוגלים לעשות את הקשה ביותר.. ניסיתי וניסיתי ולא עבד. מלא זמן והתקשיתי להפסיק. אח שלי אומר לי יאללה, אני כבר הייתי עושה שלב אחר. חשבתי וואלה מה הקטע להתעקש, המשחק כבר לא כיפי במילא. זהו, עברתי שלב.

#שורה_תחתונה- מזכירה לעצמי להפסיד לפעמים.

לא סובלת…
לא סובלת אנשים תחרותיים.
יותר נכון, לא אוהבת את התכונה הזאת בהם.
זה גורם למתח, עצבים ומאבד מההנאה.
עד כאן נאומי לאומה.

אחת שאלתי:)
גיל 12.
עוד נפש נכנסת.
פה מתחילה התחרות האמיתית.
על עצמי.
עליי.
– – –

רוגלך?
העולם הזה הוא תחרות אחת גדולה.
לפעמים בטבלה אני יורדת, לפעמים אני עולה.
ריבונו של עולם, למה? למה כל החיים מרוץ?
למה אי אפשר כל החיים לקפוץ?
משמחה, ולא כי דרכתי על קוץ.
ופתאום אני מקנאה באיזו ילדה,
שקיבלה לפניי נקודה.
וכולם עסוקים בנִרְאוּת וּמְקֻבָּלוּת,
ברוכים הבאים לַתחרות.