עוד מימי קדם אנשים היו מכניסים מסר כתוב לתוך בקבוק ריק וסגור, ומאפשרים לו לזרום על פני המים בתקווה שיגיע לאי – מי, אי-שם. במכתב היו מספרים על עצמם, על מקומם, משאירים כתובת למשלוח מכתב חוזר.
לעיתים היו אכן מקבלים תשובה ממישהו, מקצהו האחר של העולם.
מה היית כותבת במכתב הבקבוק שלך? מה היית מספרת על עצמך למישהו שאת לא מכירה? על האיזור שלך, על התקופה בה את חיה?
מסקרן…
מריה
היי, בנאדם.
זאת אומרת, אני מקווה שאתה/את מבני האנוש ולא קוף שאוחז במכתב כשהוא הפוך בידיים מלוכלכות מבננה במרכז איזו סוואנה, כשאני חושבת על זה, אם אתה באמת קוף בכל מקרה לא הבנת את מה שכתבתי כאן בהקדשה אישית, מה הסיכוי.
אני לא יודעת, למען האמת, למה החלטתי בסוף כן לכתוב מכתב ולהכניס לתוך הבקבוק, אני לא כזו ששולחת מכתבים ומשיטה אותם על גבי האוקיינוס בתקווה שהעולם יזכה להכיר אותי, לא קריטי.
אולי זה יהיה מין ניסוי מעניין, יש בזה משהו קצת היסטורי, שאני שולחת מכתב על עצמי לקצה השני של העולם ואולי זוכה לקבל אחד בחזרה.
ועכשיו ל'תכלס', קוראים לי מריה, אני גרה בארץ ישראל, בת חמש עשרה.
הארץ שלי מדהימה, באמת, אולי אני נשמעת קצת יותר מידי פטריוטית, אבל אין על הארץ הזו, על העם הזה, על מרקם החיים העדין שמתנדנד קצת לפעמים, אבל אף לא נקרע.
כרגע, אנחנו חיים בתקופה לא קלה, היה לנו במשך שנתיים את וירוס הקורונה, הוא עוד לא מוגר מן העולם, רק שצרות חדשות משכיחות את הישנות כנראה, עברנו בל"ג בעומר אסון נורא, אחרי הדלקת המדורה במתחם של חסידות כלשהיא, ביציאה החלו דחיפות שגרמו לאסון מחריד, ארבעים וחמישה הרוגים, השם ישמור, ואין ספור פצועים פיזית ורגשית.
בתחילת חודש 'הרמדאן' של הערבים, הם התחילו להתפרע ברחובות, לשרוף בתים ולזרוק בקבוקי תבערה על אנשים חפים מפשע, שהיו עד אז שכנים שלהם, נפתחה מלחמה, קראו לה 'מבצע שומר החומות', זה היה יותר ממבצע, זה היה כאוס.
הבועה הורודה של חיים משותפים ושלום עם הערבים התפוצצה לכולנו בפנים, הצלקות עדיין מדממות והשברים עוד ניכרים ביחסי השכנים שלא ישובו להיות כשהיו.
ותוך כדי שאנחנו מתזזים בין מוות ובית הקברות אל בתי הרפואה והחזיתות, ארע אסון נוסף, בבית כנסת של חסידות בגבעת זאב, שצמודה לירושלים, כמה הרוגים, אין ספור פצועים וצעקות כאב.
אתה בטח חושב לעצמך כשאתה קורא את המכתב; 'מה אתכם היום? איך ממשיכים למרות כל המוות, הקרע בעם, ה… שנאה?'
אני רוצה לכתוב לך, שנכון, היו לנו כל כך הרבה מחלוקות והשמצות בין הציבורים והמגזרים, ומוות, כל כך הרבה מוות ודם, כאב ובגידות.
אבל למרות זאת, מה שהחזיק אותנו הייתה האמונה, האמונה שהכל לטובה, שהכל ממנו, שהוא משגיח ושומר עלינו.
ואין ספור רגעים קטנים, יפים ומרגשים כל כך; סרטונים של חיילי צה"ל שמאחלים שבת שלום לכל עם ישראל, חלוקת נרות שבת לנשים לא דתיות בקניון, החיוך המאושר שלהן, הכרת הטוב ש'אין על הדתיים, אתן מקסימות', החיבוק של כל עם ישראל עם כל שכול ואובדן, "אני מאמין" במדרגות בשביל שעל ההר שראה כל כך הרבה גופות של אבות ובחורים וילדים עם עיניים טהורות, שמי יודע מה עבר להם בראש כשמלאך המוות הושיט את ידיו, למען השם!
רגעים של 'יחד', של ערבות ואהבה הדדית, וזהו סוד כוחנו, של העם היהודי ששרד אלפי שנים, בדרך שהיא מעל הטבע ולכל בדל היגיון, האחדות שלנו.
ואם אתה קורא את המכתב שלי, כשהוא כבר מרופט ואולי רטוב מן מי האוקיינוס המלוחים, אחרי שראית רק היום בחדשות שארע עוד פיגוע בעיר העתיקה ועוד יהודי יקר נרצח ואומר במין זלזול- אנחת השלמה 'מה מריה הייתה אומרת על זה, כמה זמן אפשר לשרוד כך?', תדע שאנחנו חזקים, הפיגועים האלו חורטים בלב האומה צלקות עמוקות, המון דם נשפך על הארץ הזו, על הזכות לחיות בה, ואולי עוד ימשיך להשפך, לצערנו.
אבל אנחנו מאמינים בגאולה, במלך המשיח שיבוא ויגאל אותנו מכל הצרות, ועד אז, נחכה לו, בידיים שרוטות, בכתפיים שפופות, ואולי גם העיניים יהיו קצת כבויות, אבל התקווה תבעיר את לבנו, ועם האש הזו, מי יכול עלינו?
זהו, אני חותמת על המכתב, מכניסה אותו אל הבקבוק ובוגרת בחוזקה.
מקווה שיום אחד תמצא את זה, אולי כשהעולם כבר יהיה מואר באור הגאולה, ותחייך ותגיד 'עם הנצח, עוד כאן'.
אני זו אני, מריה.
קו עקום מקביל
אין חיה כזו דו קיוםםםםםם!
דו קיום = פיגועים-מוות! הריסת ארץ ישראל!
אין חיה כזו שווין זכויות!
שווין זכויות = הרס מעמד היהודי! התעלמות מקיומה של הנשמה! התבוללות מוחלטת!
ויש רק איזה ג'וק שנכנס לראש בשם פמניסטיות,
פמניסטיותשווניסטיות= אובדן הזהות האישית של אדם שנברא בצלם!
די לקשקש בשכל!
כן זה לחלוטין המסר שאני רוצה להעביר לעולם!!!!!
אחת
הייתי כותבת לו על מה שקרה לי, לנו, בחודש האחרון.
חברה שלי.
של כולנו.
אפרת מצליח.
הלכה לעולם שכולו טוב.
ברגע. פתאום.
אפילו לא הספיקה לומר שלום.
החברה הכי יפה
והכי טובה
שקיימת על פני הגלובוס.
החברה הכי צנועה שהכרתי
החברה שתמיד עודדה,
ועזרה לכל אחת.
ילדה עם חיוך מתוק
שכבש כל אחת.
הלכה.
הלכה לתמיד.
בלוויה שלה היו אלפי אנשים
מה שרק היא זכתה
ולא אף אחד אחר!
במשך עשרה ימים.
עשרת ימי תשובה.
עוררה את העולם
וגרמה להרבה חיזוקים
אלפי קבלות בצניעות,
מליוני פרקי תהילים
שנאמרו בלי הפסקה
וכל כך היינו בטוחות
שהיא תחזור.
בריאה.
חזקה.
ושמחה
כמו שהייתה תמיד.
ואלוקים רצה אחרת
ולקח אותה אליו.
למעלה.
למקום טוב.
הכי טוב שיש.
ואנחנו כאן.
שבורות
וכואבות.
כואבות את החסר הזה
כל פינה בבית ספר מזכירה אותה
את אפרת.
כל המודעות ברחוב.
מודיעות על….
אפרת.
אנחנו מתגעגעות אליך
את חסרהההההה
אי אפשר בלעדייך.
את חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
אפרת.
אני מבטיחה לך
לעולם.
אבל לעולם.
לא נשכח אותך!
תתפללי עלינו מלמעלה
שה' ייתן לנו כוח
כי זה קשה .
יותר מדי קשה.
תתפללי כמו שרק את יודעת
שהמשיח כבר יבוא
ונזכה כולנו
לראות אותך.
שוב.
חותמת בגעגועים
ובדמעות
אחת.
משקפי שמש
הלוואי
והייתי מצליחה
קצת
להיות אני
באמת
סולמית_#
בין גלי הים
שט בקבוק קטן
ובתוכו מכתב
עם כיתוב רב
המביע כאב.
המכתב מוכר
מוכר מידי
-הכאב שזועק ממנו-
שלי.
תאריך המכתב
היה ממזמן
וכמה חבל
שהמצב נשאר
אותו הדבר
הכנסתי בחזרה
והשלכתי למצולות
תפליגו לכם כאביי
ואל תחזרו לעולמי עד
תלמידה נואשת
(מוקדש לכל הבנות שעוברות עכשו את תקופת המבחנים)
לכל המוצא את מכתבי היקר:
אני כותבת אליך ברגעים האחרונים שעוד נותרו לי,
לפני שהייאוש משתלט עלי.
אני נמצאת כעת בביתי, כולם ישנים חוץ ממני. מחר מתקיים עוד מבחן ולא הספקתי ללמוד כראוי אליו. מה יהיה אם אני לא אצליח?
את האמת שהבעיה כולה שלי, היו לי חמישה ימים להתכונן, ולא ניצלתי כראוי את הזמן…
אליך קורא יקר שקורא את מכתבי, אני מבקשת, מתחננת מעומק ליבי שתשנה את המציאות, שאנשים יפסיקו להתעצל ולדחות משימות, זהו סכנה גדולה לעם כולו!!
אשמח שתעשה ככל שתוכל.
החותמת בדמעות ייאוש- תלמידה נואשת
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
כתיבה מהממת כולכן, התוכן ממש יפה
אמהלה מי זאת שנפטרה ריגשת אותי
איי עצוב
וואו איזה יופי לקרוא את הכל!
ת’אמת האמיתית (אני מתוודה…)
לא ממש קראתי הכל כי זה המון לקרוא על מסך, אבל בעז"ה עוד אקרא גם אקרא!!!
ממה שקראתי רק עשה לי חשק לקרוא עוד, אבל יש לי מבחן שמחכה שאני אלמד אליו לצערי.
בכל אופן, באמת שכולן פה מדהימות ואולי אני אשאיר עוד תגובה אחרי שאני באמת ייקרא את הכל!
אחת.
לא הכרתי אותה, את אפרת.
אני כן מכירה חלק מהמשפחה / חברות שלה.
מרגישה שותפה בכאב הזה.
את נשמעת חברה מדהימה,
והלוואי – הלוואי – הלוואי שיבוא כבר משיח!!!
אהבתי, וואי.
והאתגר הזה מגניב ממש.
שותפה לדרך זו שנפטרה זו חברה שלי מהכיתה
וואו.
איזה אתגר מדהים זה, נכון?
–
מריה- ריגשת אותי. ואת כותבת יפה כל כך- – –
קו עקום- מעניין מי יהיה זה שימצא את הבקבוק שלך… ועוד יותר- איך הוא יגיב.
אחת- זה היה… יותר מדי עצוב לקרוא. וכואב. יהי זכרה ברוך.
משקפי שמש- קצר, ומביע כל כך הרבה. וואו.
סולמית- אהבתי. לשלוח את הכאב, הלאה. שהגלים יתמודדו אתו לבד.
תלמידה נואשת- וואו איך שזה הגיע לי בזמן. מתחילה עכשיו תקופת מבחנים, וכבר אני דוחה הכל למחר. הבעיה היא שבמקום המחר מגיע המבחן… מקבל אותי המומה ועצבנית. אז אולי זו אני שמצאתי בקבוק על חוף…
מי זו שאמרה שאפרת היא מהכיתה שלה?